יצחק קלפטר

“יש לי המון פחדי שווא. אחד המעצורים שלי זה פחדי שווא. לא מדובר בפחד פיזי. אני רוכב על אופנוע בכביש החוף, למשל, בלי שום בעיה. זה סוג של רגישות. רגישות יתר.”

“אושפזתי ב־78' במצב פסיכוטי. הייתי בדיכאון, המחשבות שלי רצו מהר מדי, לא התנהגתי בסדר. הייתי מדבר עם כל מיני דמויות דמיוניות. למשל, הייתי יכול לשבת איתך ולדבר עם דמות שקיימת רק אצלי בראש. הלכתי ברחובות ודיברתי אל עצמי בקול רם... היה לי בלגן... בסוף אישפזו אותי ב'גהה'. הייתי שם חודשיים. אז גם הבנתי שעשיתי טעות בכך שלא דאגתי שיהיו לי בית ומשפחה. הגעתי לקרקעית של הקרקעית. יותר נמוך מזה אין.”

“אף פעם לא חשבתי שאני מספיק טוב. לא מנגן טוב ולא שר טוב ולא כותב שירים טובים. ההערכה העצמית הנמוכה הזו הלכה איתי עד לאחרונה, ורק עכשיו אני ממש מרגיש את ההצלחה, אבל כשהייתי צעיר הייתי מאוד ביקורתי. דיכאתי את עצמי. היום אני מאוזן.”

“הפילוסופיה שלי אומרת שהחיים זה מלחמת קיום, והעולם הזה הוא מלכודת אחת גדולה. יש כאלה שמצליחים... מה זה מצליחים? עושים הרבה כסף. אבל הם נלחמו בשביל זה... אני עטוי שריון ויוצא לקרב כל יום מחדש. אני קם בבוקר ושואל את עצמי, נו, איזה קרב מחכה לי היום?”

“פעם חשבתי שהעולם מורכב מצדק, אהבה ואלוהים. היום אני יודע שאין צדק, אין אהבה ואין אלוהים. החיים הם ביטוח לאומי יותר מאשר שירים.”

“אולי זה קשור לזה שהילדות שלי הייתה איפשהו בזבל, אבל אני מרגיש חובה מוסרית כלפי אנשים עצובים. זו לא הזדהות, זו מחויבות. יש בי משהו דון קישוטי.”

“צריכה להיות דרך לצאת מהמבוך הזה, לא להיות שפוט, שפוט של מחשבה.”

“ירח שוקע במערב, כוכבים הם רק טיפות בחושך, אם שפיות דעתי פה מונחת על כף, תדעו שזו היא שלקחה לי את האושר.”

“אין לי תשובה לריקנות שהשארת אחרייך. כדי שמישהו ירוויח, מישהו אחר צריך להפסיד.”

“גיל שמתחלף בדמע, זה טבעו של העולם הזה, מאפס עד קצה.”

“אני מרשה לעצמי, עם קצת דמיון חופשי, את שנינו ביחד, אותך ואותי.”

“דו קרב בין גבר לאישה, תני לי את הים וקחי לך את היבשה, הנה הערב כבר עובר, לא יודע אם ללכת או להישאר.”

“אשליות ישנן בשפע, אמיתות יש רק מעט. מה לעשות? זהו הטבע. צריך להיות קצת דיפלומט.”

“שוברת לבבות קטנה, אני שבור ללא תקנה, וזו סיבה מספיק טובה, אז בואי.”