בן-ציון מאיר חי עוזיאל

“מכאן סלע המחלוקת של הצדוקים. שעמדו בעקשנות לבאר דברי התורה במשמעם הפשוט והשטחי ביותר. וכוונתם בזה הייתה להעיב אורה של התורה ולהעמידה בקרן חשכה ומצב של קיפאון ועם זה גם להבדיל את התורה מהמדינה בעשותם אותם לדיוטגמא שהתיישנה ולדברים חסרי היגיון ויופי.”

“שדה רחב ידיים לעבודתם המדרשית מצאו רז"ל בדברי הימים. בו נכנסו בלי היסוס ופקפוק, עליהם הסמיכו דרשתם האלוקיות, המוסריות, המדעיות והלאומיות וממנו שאבו להם מאמרי נועם לעודד רוח ישראל הנדכה. לחזק את לבו בתקווה ,להרים את כבודו בעיני עצמו: ולקרבו בחיבה ואהבה אל תורתו ועמו. אל אביו שבשמיים ואל תעודת לאומיותו הנשגבה.”

“ועתה הננו עומדים בתקופה חדשה, שהיא תקופת התחייה, ואנו מפולגים בה; כת אחת אומרת לשוב ולהשיב לתחייה את תלמוד התורה שאין בו מעשה של בנין הארץ ולכוד העם, והשנייה אומרת לשוב אל המעשה שאין בו תלמוד תורה, אלא בניין ותעשייה, ארגון והסתדרויות אידאולוגיות או מעשיות; שתיהן לא יבינו כי מעשה בלי תלמוד אף מעשה אין בו, לפי שהוא ענף בלי שורשים, ותלמוד בלי מעשה הוא שורש בלי ענף, אבל התחייה השלמה והאיתנה היא זאת המקדימה את הלימוד אל המעשה מביאה לידי מעשה של בניין עדי עד.”

“כל איש יוצר את ה'אני' שלו , שבו הוא נבדל לטובה מאחרים ויכול לומר: 'אני הוא', ובו הוא ניכר במעשיו ודבריו, עלילותיו ומחשבותיו, ואני זה אינו מתרוקן אלא מתגבר יום יום ועל ידי זה מגביר את כוחו, מאמץ את רוחו ומצמיח את ה'אני' שלו, שגם אחרי מותם וגם אחרי דורות רבים יודעים אנו להכיר מדבורם וממעשיהם את ה'אני' שלהם כאילו חי אתנו.”

“השפה בדקדוקה טעמה וסגנונה מביעה את כל עומק המחשבה ותיאור צורתו הלאומית של העם בכל שרטוטיה וקוויה היותר דקים ועדינים, ופותחת לפנינו צינורות רחבים להגיע בדרכם אל מעמקי הנפש והמחשבה של המדבר אלינו בלשונו או בכתבו, ולכן כל תרגום משפה לשפה אם גם המתרגם יהיה נאמן לתפקידו מעורר ספיקות גדולים בכנות התרגום ברוחו של המקור שממנו תורגם, לפי שבתרגומו מתמזגות בהכרח מחשבתו ורוחו המקורי של המדבר, עם הבנת הדברים ומחשבתו של המתרגם עצמו. מבחינה זו שמר ישראל מכל משמר את שפת תורתו, שלא להחליפה באחרת.”

“אין אנו פטורים מלהתעמק בדבריהם ולרדת לעומק כוונתם, לא כדי להכריע ביניהם ולבטל נוסחה אחת מפני השנייה, אלא להסביר פנים לכאן ולכאן.”