דוד אלעזר

“מי שניהל את המלחמה ולקח אחריות למהלכים גורליים, שלדעתי הצילו את המדינה, היה דדו. בתוך זה ההחלטה ללכת תחילה לצפון – ורק אחר־כך לדרום. הוא יכול היה לקבל גם החלטה הפוכה – אבל מישהו צריך היה להחליט! לא היה אז אחד בכל המדינה, שהיה מסוגל לקבל החלטה!”

“אני ראיתי את המלחמה כאבודה... אחר־כך, כשבא דדו ונתן את התדריך הראשון, וכאשר שמעתי אותו מדבר עם האלוף... אתה מרגיש שלא הכל אבוד. וזה מה שנתן דדו במלחמה הזאת – היתה לו תחושה באותה שעה, שגורל מדינת־ישראל ועם ישראל מונח על כתפיו לבדן.”

“אם היה גיבור במלחמה הזאת – זה היה דדו”

“זה היה ניהול גאוני של המלחמה הזאת, עם כל הצרות שהיו לו”

“למדתי לאהוב אותו, כאילו היה בני”

“ביום שגולדה הודיעה לו על מסקנות הוועדה, הוא יצא מלשכתה וקרא לי. הייתי למטה, שיחקתי שש־בש עם הנהגים. נכנסתי לחדר והוא אמר לי בשקט: 'נעים, אני רוצה שאתה תהיה הראשון שיידע - הודעתי על התפטרותי'. הייתי בשוק. כשלקחתי אותו למלון, הוא ביקש שאשאיר אצלו את האקדח. סירבתי, אבל הוא פקד עליי. כל כך פחדתי עליו, הוא היה מרוסק. ישבתי מאחורי הדלת של החדר שלו ולא זזתי שעות, רק רציתי לדעת שהוא בסדר”

“דדו עזב את הצבא בזעם, בתחושת עלבון קשה וחוסר הערכה. לפי דעתו, מסקנות ועדת אגרנט היו דבר לא אובייקטיבי בלשון המעטה. הוא קיבל את זה על עצמו, אבל אני ראיתי שהוא מסתובב בהרגשה שנעשה לו עוול לא ראוי, למרות שמצד העם הוא הרגיש את החיזוק. בעם הייתה ההרגשה שדדו היה מהחלק שניצח את המלחמה, ולא מי שבאמת אחראי למחדל”

“זו התפנית במלחמה, ואם אי פעם יכתבו את ההיסטוריה וישחזרו כיצד עשינו את זה, יתברר שזו הייתה שיא החוצפה.”

“אנחנו עם אשר האנדרטאות שהקים לא היו אף פעם אנדרטאות ניצחון. על האנדרטאות שלנו חקוקים שמות הנופלים. אצל עמים אחרים תמצאו שערי נצחון, ואילו סמלי הגבורה שלנו הם דווקא; מצדה, תל-חי וגטו ורשה - מקומות שבהם אמנם הפסדנו בקרב, אבל ניצחנו במלחמת הקיום של העם היהודי.”

“במלחמה אסור להגיד את האמת”

“אני חוזה עכשיו רק דבר אחד, שאנחנו נמשיך לתקוף ואנחנו נמשיך להכות ואנחנו נשבור להם את העצמות”

“אינני חושב שזה יהיה הגיוני למצרים לפתוח במלחמה. אני חושב שהסיכונים למצרים גדולים, אבל אנחנו צריכים להיות נכונים לבלתי הגיוני. זו אפשרות קיימת והיא מחייבת אותנו להכנה ולכוננות רציניים.”

“כמה פעמים יכול מנהיג לחזור על אותו איום?”