דן תורג'מן

“מסתמנת מגמה ברורה, שככל שנוצר אמון בין הקהל שיושב בבית לבין שחקן ישראלי והיצירה שלו – לא חשוב באיזה ז'אנר – גדל הסיכוי שגם תחומים אחרים ייהנו מזה. למשל, הרבה ילדים ובני נוער באו לראות אותי ב'המלך ארתור', וברור שחלקם באו כי הכירו אותי מ'לגעת באושר' ומ'סיטי טאוור'.”

“ההילה קיימת אצל הצופים, אבל לנו אין את אותם סכומי כסף שמשלמים לכוכבים בחו"ל. כשאתה עושה תפקיד בסרט ומקבל כמה מיליוני דולרים, זה מאפשר לך לעשות פרויקט אחד בשנה. יש פער מאוד גדול.”

“היה לי הגיוני לחשוב שנשים רואות יותר את הטלנובלות, כי הדרישה מהן היום כמעט אבסולוטית: גם לעבוד, גם לטפל בילדים, לדאוג לחינוך שלהם ולפרנס – ואחרי כל זה גם להישאר נחשקת. כשכל העומס הזה עליהן, באמת לא נשאר להן זמן להביא לידי ביטוי את הנשמה שלהן. אין להן את הפריווילגיה להתעסק רק בעולם הרגשי שלהן. בצפייה בטלנובלה יש לאישה אפשרות למסע רגשי, דרכו היא חווה אהבות, בגידות, שנאות, הזדהות. אבל היום אני יודע שגם גברים מאוד מחוברים לזה.”

“אני מפלרטט לפעמים עם המחשבה מה היה קורה אם הייתי נשאר בלוס אנג'לס למשל, אבל אי־אפשר להגיד שאני מתחרט. הייתה לי הצעה להישאר שם, היה לי סוכן טוב, אבל בחרתי לחזור הביתה.”