ליאור שטרנברג

“כוחו מצוי בשילוב בין בהירות קונקרטית, יכולת תיאור וצילום של היום יום, חיי העיר ומהומת השמחה של המשפחה הצעירה, לבין הנף יד ייחודי בתחומי הדימוי והמשפט השירי.”

“אחד הקולות הצלולים והבשלים ביותר שהופיעו בשירה העברית בעשר השנים האחרונות.”

“עייפתי להיות הצד המת במשוואה. / היכן החיים שיש לחיותם, הגל החוצה את שמי / הרחוב, האנרגיה שבתוכו, זעם שמשי שאין לו שעור‭/ .‬ אל תדברו אליי בספרים. את השירים מכל המדרגות אבעט‭/ .‬ גם לא בנשים נדירות מבט שהערב לוהט בשערן‭/ ,‬ לא במילים עתיקות, שיכורות, מתחבטות / על קרקעית כוסות משקה. היכן החיים שעליי לחיותם. / תנו רפואה של אמת, בתרו אותי באשם, / את נפשי הותירו פצועה, אך חיה, כי כבר עייפתי מלהיות / הצד המת במשוואה.”

“שר אתו היער הגדול. שר הים העתיק, שרים דגים וכוכבי ים. / שרים שרשי עצים, פלגים קרים בסבך, שרות אבנים ירקות. / ימים פוקעים. עדנים קופאים באויר החריף. / קדשה נבעית ביער כמערה.”

“נשימותיה פתאם קרוב לאזנך לפני כמה לילות כשנרדמה לפניך, פניה סמוכים אל שלך, אותם רגעים בטרם נרדמת אתה, הרהרת אלהים יודע במה, זה נמוג ונשארת גוף שוקע בשנה, חבוק בתוך משהו דק מלהסביר.”

“מי ירים את ידו ויצביע אל כוכב? מי יפער את פיו וישיר? / סוסים מדברים אלינו הלילה. פרסותיהם בוטשות בעשב המבריק / כמו בבוא הלילה הראשון.”

“אין קץ למישור. / אך היה מי שחצה אותו עד תמו. גבוה וקדום מכלנו, / חזק כענף צעיר וקשוח כגירית. / את סכתו הוא נטה בקצה העין הרואה, / מתחת לירח הזומם.”

“אני אוכל לבדי את העוף ברטב שבשלתי כל אחר הצהרים, עם נשיקת לחם מאתמול ומעט יין.”

“הכל סביבנו אחוז איברי רוח וענן, כמו שוב יולדת הארץ הזו את עצמה מתוך עצמה.”

“שבלים נעות ברוח הירח. / נביעה שאין לה סוף.”

“בתוך הערפל נבקע לנו מפל.”