מארק חלאסקו

“סופר שלמד לכתוב בכוחות עצמו, בעל כישרון מופלא וטבעי לסיפור ולדיאלוגים.”

“לעתים האדם שוכח. לעתים נדמה שאין כבר שום דבר, ורק אחר כך מבחינים במקרה שבכל זאת נותר משהו. האמן לי, אדוני, שבאמת כך קורה לעתים. אני מבקש שתסתכל עוד פעם.”

“חיכיתי למכתב. ידעתי שהמכתב לעולם לא יגיע, אך נראה לי בלתי אפשרי שאף אחד מהחיים על פני האדמה לא ירצה יום אחד לשלוח לי מכתב. אפילו האנשים האומללים ביותר לא מאמינים לעולם במוחלטות אומללותם, הם זקוקים לאיזה חריץ, דרכו יוכלו לנשום, כמו הבודדים: תמיד יש לנו איזה צוהר שדרכו אנו מתבוננים במישהו. אני חיכיתי למכתב.”

“שום דבר כבר לא הזיז לי, ואולי הגעתי כבר לאדישות שמעבר לייאוש ולזעם. אנשים לא באמת יודעים כמה כוח יש לאדישות, ואיך יום אחד הכול יכול להיות חסר משמעות – וטוב שהם לא יודעים.”

“השעה הייתה חמש אחרי הצהריים, אבל השרב לא נשבר; הים היה חלק ולא הגיעו ממנו שום רוח או אוויר קריר. בערימת המים הענקית הזאת לא הייתה אף טיפה של רעננות בשבילנו, כשהלכנו על הגבעות בחול, כאילו בקצה סוף העולם.”

“אתה יודע, אדוני, למכתבים שלא נשלחו באמת לוקח המון זמן להגיע.”