נעמי צוובנר

“מהרגע שהתחלנו לכתוב משהו משמעותי, הוא הולך איתנו לכל מקום, מציץ דרך חלון בירכתי המוח. מהבחינה הזאת, השוטטות שלנו בעולם היא הפוגה אחת גדולה בין זמן כתיבה אחד לשני.”

“אם כתבנו על כמה אנשים שנכנסו לחדר במצב איקס, נשארנו קצת מאחורי הדלת ואז ראינו אותם יוצאים כאילו לא קרה דבר – אצל הקורא מתחילה האובססיה לעבוד: אבל מה קרה שם?! מי יודע מה קרה שם?! והוא יודע: הוא כבר בנה תילי תילים של השערות. אם נספר לו מלכתחילה מה היה שם, לא משנה כמה זה היה מסעיר – זה לעולם לא ישתווה ליצירות המפוארות שהוא בנה לעצמו בראש.”

“יש כותבים שיספרו שלעולם לא נחשפו בכתיבה. הם מקפידים להציב מסך כבד שמפריד בין אישיותם לבין הדף. הם לא מעמידים פנים חלילה; הם לא הגיעו לרמת כתיבה שמשתפת את הרגש, או שהם לא יודעים כשזה קורה, או שהם כותבים מבזקי חדשות.”

“קלישאות אינן מתות, הן מתחלפות. אלו מהדור הקודם הולכות לעולמן, כמו 'כשנגיע לגשר נעבור אותו', 'נלך בגשם, אנחנו לא מסוכר', וקלישאות עדכניות נכנסות לשימוש: 'לחשוב מחוץ לקופסה', 'והשאר היסטוריה', 'הראשון לזהות', 'חי ובועט', 'מצביע ברגליים'. בשדה הדמויות, דמותה הקלישאתית של האמא הפולניה כבר ירדה מהבמה, ואת מקומה תפסה האמא העסוקה ומלאת רגשות האשמה.”

“במשך שעות על שעות הכותב נמצא עם עצמו. דברים לא זזים כפי שהיה רוצה; מה שהיה נראה פתור מסתבך מחדש, ומה שהסתבך מסתבך עוד. לאט לאט הוא מתחיל לאבד אמון בעצמו, וכמו אדמה שעומדת יבשה יותר מדי זמן, להיסדק. וכל אותם פחדים בלתי מוסברים מכישלון, אותו חלום רע שהמילה הכתובה חדלה לציית לו – מתחילים להזדחל אליו. זו לא ביקורת עניינית, ולכן ברגע שהוא ישוב להיות הוא, גם היא תחזור לחור האפל שממנו באה.”

“מהכותב ניטלה החירות לקרוא ספר או עיתון כמו אדם שקורא ספר או עיתון: בשתי עיניים, בלי העין השלישית שבאה מהצד ומעבירה ביקורת.”

“רובוט לא יצליח אף פעם להחליף אדם כותב, בגלל היתרון הבלתי מעורער של האדם על הרובוט – יש לו שאר רוח.”

“רעיונות לא נגמרים. אין מאגר שלהם בשום מקום, הם גם לא צונחים מהשמיים בהארת־פתאום. כותבים יוצרים את הרעיונות בתוכם; זו יכולת שהיא חלק בלתי נפרד ממה שהם, הם יוצרים כמו שהם נושמים וכמו שהם חושבים.”

“אף אחד מכללי הכתיבה לא יכול לחסום כותב אלא רק להועיל לו – בתנאי שמתאימים את הכללים לכישרון, ולא את הכישרון לכללים.”

“כתיבה עלילתית היא דבר והיפוכו. הסופר מתעד את הסיפור מתוך תוכן של הדמויות, ובו בזמן גם מספר אותו מבחוץ בתור הכותב שלו.”

“אם נרצה לכתוב דיאלוג אמין ומשקף דמות, לא יהיה נכון להתייגע על ענייני שפה. לפני שאנחנו צריכים את השפה שלו, אנחנו צריכים את העולם שלו.”

“יש כלים פשוטים וישימים מוכנים לשימוש, וצריך רק לעשות אותם זמינים, או טוב יותר – ללמד כל אחד איך לבנות כלים כאלו בעצמו.”

“הלל מתיישב על המיטה והיא מתנודדת תחתיו. יורד לארץ, מוצא את הרגל המעוקמת, מקמט כוס נייר לשניים ותוחב מתחתיה ושוב מתיישב. ועל המיטה הזאת חיים נרדם כל לילה, או שלא. ופתאום כל מה שמקנן בו, כל הדברים השואבים האלה של אמצע החיים שהיומיום שלו עשוי מהם, המימוש או אי המימוש, ההתקדמות, ואיזו התקדמות, ולאן. ולמה בעצם. ומה חושבים ומה לא חושבים ומה לעשות כדי לשנות את מה שצריך שינוי - פתאום הכל גווע.”

“צרות באות בצרורות, ניסים באים ברסיסים.”

“לעולם הולכים אנשים לעולמם מוקדם מדי, בטרם הספקנו לומר להם כל מה שרצינו לומר.”

“יודע אתה מה קורה למודאגים יתר על המידה – עיניהם מצטמצמות עוד ועוד בדאגה, עד שאינם יכולים להבחין בדברים גדולים המתרחשים ממש מולם.”

“על אנשים שיצאו מן הגהינום וממשיכים לחיות אין לאיש זכות לדבר. אלו מלאכים שנוצרו מן האדים שעלו מן הארובות.”

“מעט תענוגות משתווים לתפילה בצוותא עם בנך הקטן. תפילתו, הגם שאינה תפילה, היא קול הנשמה היהודית העושה את צעדיה הראשונים בעולם.”

“לו הייתי פיסת לחם לציפור, או תפוח עץ לתולעת, סופו של דבר שהייתי כלה ונעלמת. אולם אדם הייתי, ואדם מטבעו אינו נחסר.”