מאיר הר-ציון

“הפעם אנחנו כוח. איננו כנופיה קטנטונת של ארבעה או שישה המתגנבת בחרדה, התוקפת בזהירות, המשאירה מאחור את נפגעיה, באם ישנם. אנחנו כוח. אנחנו חזקים, ובמבט אחד אל השורה הארוכה והדוממת דיו כדי להשתכנע בזאת לגמרי. המתיחות מחדדת את החושים. ההרגשה היא של רצון עז להכות, להכות במלוא עוצמת הכוח. למוטט ולהרוס כל מה שיעמוד בפנינו. עוד מעט יצטרף, זה הטומי שבידי, למקהלה של עשרות כמותו ואז!...”

“לילה בכיסופים. שורת המכוניות נעצרה. אנחנו מתארגנים ויוצאים לדרך. ילדי המשק פוקחים עיניים סקרניות על השורה האינסופית העוברת לאורך הגדר. מספר קצינים בכירים מחייכים מן הצד בהנאה בראותם את המחלקות העוברות בדממה על פניהם כשהנשק מחוזק הכן בידי האנשים. החגור מהודק, הפנים מתוחים אך בוטחים. אין ספק, לוחש מי מהם, הם 'בסדר' הצנחנים האלה. וניצוץ של גאווה מוסתרת עולה בלב לאלה שהספיקו לשמוע זאת.”

“אני עובר על פני השורות הרובצות על הארץ. האפילה מכסה את פניהם. הם שקטים ודרוכים, מכסים במבט השקט את המתיחות העצומה הממלאה את הכול. אלה הרגעים הקשים ביותר, בהם כל אחד שקוע בתוך עצמו. מהרהר ושותק.”

“לעלות, להעפיל על הר, עד ראשו, עד הפסגה. הפסגה היא המטרה, הפסגה היא חלום. הפסגה היא שלווה. וככל שגדול המאמץ לכבוש את הפסגה, כן גדול האושר כשמגיעים אליה.”