מאיר הר-ציון

“עם ישראל צריך להוריד היום את דגליו לזכרו של מאיר הר ציון שנאסף אל עמו. לא היה אדם אמיץ ממנו, לוחם עז שהיה מוכן להקריב את חייו למען ישראל פעם אחר פעם. הוא ראה את המוות בגובה עיניו ולא נבהל ולא ניסוג.”

“מאיר הר-ציון, גיבור פעולות התגמול, שופך דמים מובהק ופאשיסט פוליטי מוצהר.”

“תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל, ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?”

“היעלה על הדעת, כי הצבא יסתייע אי פעם באנשים שכאלה, שביצעו פשע נגד המדינה, ועוד מתוך שימוש בכלים צבאיים? לפחות זה צריך להיות עונשם, כי לעולם לא יוכלו להיות חיילים עוד.”

“לזכותו של מאיר הר-ציון נזקפה הגישה המבצעית, שהפכה לסמלה המסחרי של היחידה: דבקות במשימה וקפדנות יתרה בנוגע לציר הניווט. 'תלמדו את הציר מקוץ לאבן', נהג לומר כשלימד את טכניקת הניווט שלו, שהתבססה בעיקר על שינון של הציר כולו על- ידי כל אחד מהלוחמים, ולא על שינון חלקים מהציר על ידי כל חייל. הר-ציון לגלג על אלה ששיבחו את יכולת הניווט האגדית שלו, וטען כי אין פה שום דבר ראוי להערצה. כל מה שצריך לעשות כדי להפוך לנווט מעולה, טען הר-ציון, זה רק להשקיע בלימוד ובשינון של ציר הניווט.”

“גדול הסיירים של העם היהודי.”

“בעיני, הר ציון הוא החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל. יתכן שגם לולא נפצע לא היה מגיע לדרגת פיקוד גבוהה. כוחו לא היה במתן הוראות לאחרים, אלא בהבנת המתרחש בשדה הקרב, בידיעת המעשה הנכון ובכושרו המופלא בתור לוחם. בימי שהיתי בתפקיד, הוא היחיד שקיבל דרגות קצונה בלי שיעבור את בית הספר לקצינים. לא היה לו מה ללמוד שם. לו נשלח לקורס זה, היה צריך להורות לאחרים ולא לשמוע תורה מפיהם.”

“באחת הפעולות בשנות החמישים נשאל מאיר הר ציון, שניות לפני הסתערות, מה מניע אותו עכשיו לקום ולהסתער, הוא הפנה את מבטו לאחור ואמר: 'הם'.”

“ביום 11 בדצמבר 1955, פקד סגן מאיר הר-ציון על כוח משנה בפשיטות על מערכת העמדות הסוריות לחוף הכנרת. בדרכו אל היעד שנקבע לו – מוצב כורסי, נהג את יחידתו בציר־תנועה קשה ביותר והפעילה תוך גילוי אומץ לב ומנהיגות מופתית, נגד אויב עדיף מספרית, עד להשגת המשימה במלואה.”

“אני יוצא מהר ציון מדוכדך, ולא כל כך ברור לי למה. אף שגם אני הכרתי את ספר הצנחנים בעל פה, הוא לא היה מגיבורי ילדותי. הדברים שאמר לא הפתיעו בדבר. בחלקם, למרות תיאוריות הקונספירציה והפרשנות ההיסטורית הפשטנית, יש היגיון. נדמה לי שבעיקר אני מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר.”

“במלחמת ששת הימים ניצחנו. חזק. חבל שלא גירשנו עוד ערבים.”

“בלי שטח אדמה, הכול הבל הבלים.”

“תמיד רציתי להיות חקלאי, הוא אומר. אחרי שנפצעתי, הדבר היחיד שחשבתי היה 'אוי, לא אוכל להיות חקלאי.' אבל עם הכול, בניתי את החווה וגידלנו פה מאות ראשי בקר והכל היה טיפ־טופ.”

“הקיבוצים היו פעם העילית, חוד החנית של הציונות. והם נפלו עד לאפס. נעלם החינוך לאהבת המקום, שפעם היה מובן מאליו.”

“הצבא, שיכול לעשות דברים גדולים, שמקבל לידיו נוער שרוצה שיהיה לנו שטח משלנו, משותק בגלל הפחד שאנשים ייהרגו.”

“חבר'ה אל"ף אל"ף.”

“אם תקום פה מדינה פלשתינית זה יהיה תחילת הסוף שלנו. הפלשתינים, בשטחם, לא יכולים לעשות שום דבר חוץ מלמרר לנו את החיים בצורה כזו שאנחנו נסתלק. אם חס וחלילה זה יקרה, זה יהיה תחילת הסוף.”

“בקצת עקשנות אפשר להשיג הרבה דברים.”

“פקודה: 'להערך ולילות מיד על המוצב!' הטור, שקט ורב אונים נפרש והתקדם על הגבעה. הירח האיר את הדמויות הכהות המזנקות בדממה על החול הבהיר. גדר תיל עצרה את ההתקדמות. המשלט החריש. יתכן כי לא הבחינו עדיין? אני שולח את חוליית הפריצה. צינורות הבונגלור מוכנים, המספריים חותכות בתייל. הגדר נפרצה. קדימה! מסתערים. כדורים מתחילים לרעום. הת"תים פולטים צרורות קצרים. אי- שם נשמע רימון מתפוצץ. החפירות לפנינו. אנחנו מטהרים אותן ברימונים ואש ומתקדמים במהירות לעבר מרכז המשלט.”

“אני צועד בראש. הרגשה כבירה. אני סוטה ימינה, השורה כולה אחרי. אני מתכופף ומיד כבמטה- קסם מתכופף אחרי כל הטור הענקי. הטור בוטח בי.”