חגי דגן

“היה משהו מפתה ומדיח בהכרת האנשים, פעילותם ושגרתם, ללא ידיעתם. אל שולחנו של תמיר הגיעו גם שיחות ארוכות, ממגוון כלי תקשורת, והישיבה מול השיחות האלה העמיקה עוד יותר את תחושת המציצנות.”

“תמיד יהיה מישהו שכבר הגיע, שכבר נכנס, שכבר נרכן על המסך, או שכלל לא יצא, שלא הלך מעולם.”

“הבסיס תמיד השרה עליו דכדוך, הרבה יותר מהבונקר, אבל את הנוף הנשקף מן הגדר הוא דווקא חיבב.”

“מבחוץ היה הבונקר מין גבעה פחוסה, צנועה למדי בגודלה, שבאחת מצלעותיה נפער פתח מדופן בטון, עשוי בקפידה.”

“התחיל לראות נימפות עירומות עפות על תוכיי ענק כחולים.”

“דברים רבים ומופלאים ידעה בחייה הארוכים.”

“המדבר היה עצום ורב, אבל לא היה לאן לברוח.”

“הם לא יכולים לגעת רק להסתכל.”

“מצבי תודעה קודמים, מלפני עשר או עשרים שנה, נראו לו כמעט חידתיים, בלתי ניתנים להפרדה מעצם התחושה של השחיקה והיפרדות הרכיבים לאיי נפש תמהים, משקיפים, צופים מבלי לראות דבר, תוהים על כל שהיה מלוכד פעם, על כל שהיה מובן מאליו, אם היה כזה באמת.”

“המראה של חורשות הזיתים הצומחות מתוך הארץ הזאת כאילו הן צומחות אל תוכה פנימה – שותקות, רכות, קפוצות גזעים, כאילו מובנות מאליהן, כאילו הכרחיות.”

“בין בית שאול לבית דוד נשפך הרבה דם, ובית דוד ניצח והשתלט על כל ההיסטוריה היהודית, אז אם האנשים האלה מתייחסים לבית שאול, אפשר להניח שהם לא ממש אוהבים את בית דוד ואת כל מה שהוא מייצג.”

“גווילים עתיקים זה דבר מסוכן מאוד. הם כתובים מעצמות, והעצמות יכולות יום אחד לקרום בשר כמו בחזון של יחזקאל, או סתם לקום בלי לקרום בשר, ולפשוט על הארץ.”

“עילם התעורר והתחיל לבכות, הו, אמר הזקן והמשיך למלמל את המסכת ארמית. דברי אגדה, רטן, עדיף בארמית. שמע עילם את הנעימה הארמית ונרגע מבכיו ונרדם.”

“כיום רק מעטות מהן באות מלונדון או מניו-יורק לחרוף לכמה שבועות. בלבנוניותן ובמבטן הרדוף, המלנכולי והמבולבל, ניכרת כיום יותר מכל התבוסה לשבטים חזקים יותר, גדולים יותר, מותאמים יותר לשמש ולהמולה המקומית, שעלו מדרום ודחקו את מידרך רגלן הענוג והמתלבט.”

“זו מיומנות של אהבה. הוא מתפקד להפליא כמאהב, כאוהב, כנכמר. גופו נשאב אליה, מתכדר בה, מתפתל עליה, עוטף וחובק, ממש כמו באהבה.”

“לספק ולהבין מה היא רוצה ולהשהות ולהשתהות ולגוון במהירויות ובעוצמות, עם שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות.”

“לפתע נשמעה לו המילה מוזרה ביותר. אותיותיה הצטיירו לנגד עיניו וקיבלו חיות משלהן, התנתקו מן המשמעות שהיו אמורות להביע וקנו לעצמן איזו ממשות אחרת.”

“מה לנו ולכל זה, לכביסה, לקניות, לניקיון, לצרות שלה, לעבודה שלה, לכל החברים האלה שלה, מה לנו ולכל זה.”

“שהה עוד איזה זמן על גבול היום המתאחה, בין כל המתרקם והנסוג, ריסיו סבוכים בשערה התלתלי המהביל, שפתיו כרוכות עוד בשפתיה, הנהר היוצא להשקות את הארץ זורם במורד פניו וצווארו.”

“השמחה הכי גדולה שנשארה לי זאת השמחה לאיד. וזה לא מעט.”