אשר ברש

“ברש חושף את הרקע הריאליסטי, וחותר לתיאור המציאות כפי שהיא נראית לו באספקלריה של נסיונו ועברו, אלא שלנסיונות אלה מצטרפת נבואת־הלב, המנחשת גורל גיבוריו והתנהגותם.”

“התבוננותו של ברש היא חקרנית, מהורהרת, גם כשהוא מתבונן בחיים וגם כשהוא קורא את החוויות, כלומר, מבאר, מפרש, מלבן ומעצב את עמדתו הסובייקטיבית.”

“גיבוריו של אשר ברש יעדיפו תמיד לוותר על חיים שקטים ושלווים עבור הגדולה שנותנת להם התרבות היהודית.”

“צורת הסיפור המאופקת, האידילית לכאורה, מכסה על מתחים וסערות נפש. דווקא המתח בין צורת הסיפור לתוכנו היא המשווה להם את הנופך הדרמטי.”

“הסתכלתי בגורל עבודתו של הסופר העברי החי ומת, ראיתי בשנים האחרונות הרבה הסתלקויות של סופרים, יותר משדרך הטבע מחייבת, ומה עלתה לה לירושתם הספרותית ולכל מה שקשור ביצירתם?... ואין לדחות. המטרה הקרובה: לפתוח מעין קונטו [חשבון] לכל סופר, חשבון של כדים גדולים וכדים קטנים. לפעמים גם פרט צדדי ניתן להידרש, וממנו תוצאות להבנת היצירה ויוצרה.”

“כל תרבות, והספרות בתוכה, דורשת התחדשות תמידית, חילופי חומרים וזרמי דם חדשים... אי אפשר שלא לשמוח על הקולות החדשים, הרוננים, המתחילים למלא את חלל אוירנו – כשם שגם הקולות הישנים, היקרים והמנוסים עוד עומדים במלואם, ממלאים את לבי רגש של סיפוק ותודה.”

“ועברו במחרשתם / על אשר טפחתי ורביתי באשר חרד, / ודרכו ברגל קלה – / על ציצי הגוועים חרש.”

“מה אני בין פולחי־ארץ? / לטאה שוהה על המענית, / חרגול פוזם בבקר קציר / ירפו ידי בחלומות.”

“שחה, בן־אדם, ונחרש על גבך.”

“נודעה לפנים כיפת־תואר, ועתה נשתיירו מיופייה רק עוד קומתה ותואר פניה הנשיי, הצח, המדוייק בתוויו.”

“חצי הקוסמוס בידו: האדם. חבל שאין בידו החצי השני: הטבע.”

“חיבב את הזקן והעריצו על כוחו לשבור את אורח־חייו, אך את הסופר שבו לא החשיב ביותר.”

“היה מבזה את העיתונים ה’צהובים' האלה, בכל־זאת שתה את דבריהם בצמא.”

“קרבו ימי חג השבועות. ילדי העיירה כבר היו מתהלכים, יחידים וקבוצות, ברחובות הצדדים ומסתכלים בנופי האילנות. בוחנים בעיני מומחים אילו יפים ליטול מהם 'ירק לשבועות'.”

“כוחות נסתרים נאבקים בו להפילו, ואביו אמר עליו, כי מכיוון שנולד בערב פורים יהיה בו שילוב של מרדכי הצדיק והמן הרשע.”

“למחר היה צהרי יום של תחילת אדר... גלגל החמה עמד... והבהיק את אורו הצונן על השלג.”

“היו אלו אגדות רחוקות והיו נסוכים בהן הגעגועים על הימים הטובים שעברו.”

“מאז עברו כמה שנים. כרך, גימנסיה, תיאטראות, בתי תפילה מהודרים של יהודים ושל נוצרים. והנה שוב באותו מקום צר ודל וחם... אחרי שספג אל קרבו את 'המתמיד' של ביאליק. הציורים הנלבבים שבפואמה זו צילצלו במוחו.”

“תשוקה עזה אחוזה בו להירדם שנית, לראות שוב את חלום חייו אשר הוד ומורא לו. הנה הוא נרדם, הנה הוא בא. הנה הוא – החלום. השמש העמיקה רדת מאחורי ההר, עין העולם קמה, ורוח ערב חלפה על פני הנרדם ועל עיניו הקופאות מול הכוכבים היוצאים אל משמרותם.”