חדוה הרכבי

“אני אומרת 'נפלא. נפלא. נפלא. נפלא. זה נפלא – הצמאון החסר הדמיון ההשתאות השכרון האשר ההלה.”

“מציאות אחר מציאות נדחקת לתוך שבר כלי ונוסעת.”

“חזרתי הביתה. רחצתי את הכלים. שטפתי את הרצפה. סדרתי את המצעים. השארתי את השח על השלחן. תורך.”

“למדתי לנסע בכל מיני מהיריות.”

“הלא מודע הוא חוליגן. / הלא מודע הוא חיתי. / הלא מודע הוא פרדוקס. / הלא מודע הוא הכרחי.”

“הו מיגו, / נע־ונד שכמותך, / הילד היותר מכל.”

“הסתכלתי בשטיח. החדר נהפך לאחו. ואני, בשמלת משי שקופה מבריקה, רוקדת על השטיח, רוקדת באחו, רוקדת נרקדת מרקדת.”

“נזכרתי בנשימותיה של צפור מתה, עפה מעל התלאות.”

“יום אחד נשוחח על זה. על נסיעה למדבר. תמיד שוחחנו על נסיעה למדבר. תמיד נשוחח על הנסיעה למדבר.”

“יבוא ערב, יבוא לילה, יבוא בקר, יבואו עוד אלף שנים, נשב באיזה בית קפה נדח, נעשן בלי הרף, נשתה כמויות ג'ין, וודקה, שמפניה, קמפרי.”

“קולך המנסה, המאפק, צלול כמו ים זך, קולך על בקבוקים ריקים, בחול, בטיט, בסיד, בחרוזים, קולך מפתח הדלת, קולך בחלל האינטימי של חור המנעול, קולך בין הכלבים הזקנים, נגררים מאחור, בין ערמות אשפה שהתקשו מאחורי המחסנים ההם, קולך על כתם עור לבן.”

“אני שומעת שערה נושרת אבל אני לא שומעת את קולך.”

“זה לא שהיא לא עונה לי: חית הלילה – הקהלה שלי, המקהלה שלי, המנגינה שלי, הציויליזציה שלי – מצטופפת בתוך פקעת של דמדומים. נובלת.”

“עכשו זה אחרת: חית הלילה משחקת בגלגל זכוכית על ערמה של סיד. אני מאמינה לה כשהיא לא עונה לי. יש לה שרפה בלב.”

“אני יושבת מול אדון־עולם ודוקא עכשו אני חושבת עליך.”

“נזכרתי בשתיקה שנהפכה למדיום.”

“שירת מלאכים שכירי חרב צועדים בסך לקראתי, מרימים את ידיהם הבוערות, עמוסות ברגבי אדמה, מחזירים אותי אל האויר, אל החיים שאינני יכולה להחזיר אל החיים.”

“אני המציאות. אני המציאות. אני המציאות.”

“חתיכת עץ לבנה נהפכת לטרמפ. המציאות נחפזת כמו צפור.”

“השתגעתי בתמימות של רוחה'לה ולאה'לה ורבקה / שכל הלילה חפשו את גורלן מאחורי המחסנים ההם, / ליד נביחות הכלבים.”