אהרן אברהם קבק

“השביל הראשון שמזדמן לו הוא הולך בו, בלא כוונה מיוחדת. כך מנהגו כל ימיו. אין לו תענוג גדול מטיולים אלו, כשהוא מהלך בשבילי שדה והר, מכפר אל כפר, נותן עיניו בעב שבשמיים, בעוף פורח, בצמח צומח.”

“חביב עליו טיול זה ביחידות, עם חשכת שחרית בשדה. דומה שבשעה דמומה זו נעשה העולם קרוב, פתוח, בלא חציצה כלשהי – מעשה־בראשית. ואי אתה יודע בריאתו של מי קדמה: שלך או של העולם. אין הבדידות מפחידתו. אין בדידות כלל בעולם. הוא והעולם חד הוא. נושמים כאחד.”

“החליט דון פירס לנחש גם הפעם, כדרך שהוא רגיל לנחש בעתות־המבוכה: הפסוק שיזדמן לו ראשונה בספר שיפתח יהיה כפתק מן השמיים. נטל ספר מכורך בעור אדום דק ומקושט במסגרות־כסף גדולות, נעץ באקראי אצבעו בין דפיו, פתח וקרא בעיניו את השורות שנזדמנו לפניו.”

“גם לדון דוארטי די פאס היה לעתים קרובות צורך להחליף את אוויר־נשמתו. אז היה בא במגע עם חכמי יון ורומי הקדמונים, ובייחוד עם עולם המחשבות של הסטואה. הרי זה היה דומה לצורך שיש לו לבן־הכרך לצאת לשעה קלה מתוך האוויר שבין החומות, ולהעפיל לעלות אל ההרים הגבוהים.”

“נפשו, הצמאה תמיד לעסיס־החיים, נאחזה יותר ויותר במצודת מחשבת־החלום על אישה זו, כמו על מעין חתום של ששון חדש אשר לא ידע שחרו.”

“הפשילה ראשה לאחור, הניחתו על חזהו ומתרפקת מגעגועים לא־ברורים אמרה: 'בפני ההרים הללו, בפני המרחק הזה, מה ערך לשמחתנו? וגם אהבת האדם מהי? אין היפעה והתפארת כאן, אלא מפני שאנו אוהבים!' ”

“הרבה השתנה מאז. השתנו האנשים, השתנו החיים וכמה מערכיהם. אף אנו שנינו היינו לאחרים ביחסינו אל הדברים. לא השתנתה רק האחת, זו היושבת, כאלוהים, בסתר החיים, וכמו את האלוהים, כל אחד חוזה אותה מבשרו ואל תכונתה לא יגיע – האהבה!”

“קול־דברים עמום, צליל כפיות בכוס, קשקוש מטבע על השולחן. שעת דממה ואפלולית זו, בבית־הקהוה הגדול, הייתה חביבה מאד על בכרך. בשעה זו היה כותב את פיליטוניו ומאמרי הבקרת האמנותית שלו.”

“סוף־סוף מנצח הרעיון את האינרטיות, החיים והתנועה ­– את הדומם, את הקפאון. מכור הייאוש והמצוקה יוצאת האידיאה מזקקת שבעתים. בנשמת האמן ובורידי השיש חלופי דפיקות ותמורות בנות־קול מצלצלות. הער ביותר, הצעיר והרגש ביותר מקיץ בלב היוצר; הנצחי והעז ביותר מתגלה ונחשף מתוך השיש.”