אריק לביא

“אריק אמר תמיד שהוא רוצה למות על הבמה. אני פרשתי בגיל 60 והפכתי להיות המנהלת האישית שלו, ועשיתי זאת במשך 12 שנים, עד מותו. כמנהלת שלו שמרתי על בריאותו. הוא היה כבר במצב מעורער מבחינה בריאותית. ואם הוא היה נשאר במשרדי אמרגנות, היו מנצלים אותו עד הסוף, ואני עצרתי ושמתי לו גבולות, וכך הוא שרד עד גיל 77 וחצי. ויחד עם זאת, התאפשר לו להקליט, לעלות על הבמה, ואני הייתי הבוס של כל זה.”

“היא באה לשם ממקנס. והיו לנו שבועיים מאוד משונים. חשבתי שצריכה לבוא איזו מטמורפוזה, משהו, אבל כלום לא קרה. היא הייתה ונשארה אישה זרה. כנראה שמי שלא מגדל אותך, לא מכיר אותך. אחר כך היא חזרה למרוקו, התאהבה בפליט יהודי בשם ליברמן, רכבה על האופנוע שלו בלילה גשום ונהרגה במקום.”

“בצעירותי הייתי עסוק בריצה, בתאוצה היסטרית כדי להוכיח שאני קיים ואני שייך. חייב להיות בתנועה. תנועה זה חיים, סטטיות – זה בארון.”

“בא אליי האח של אמי, ואמר שאסע לצרפת, היא תבוא ממרוקו וניפגש. חשבתי שברגע שאראה אותה אשמע מוזיקה מהסרטים. אבל לא הייתה שום מוזיקה. אמרנו שלום, עוד שלושה משפטים, ויותר לא היה מה להגיד.”

“נולדתי פרא, גדלתי פרא ונשארתי פרא!”

“הגעתי לכאן משום מקום והייתי אף אחד. בגיל שש אמי אמרה: 'קחו את זה ממני'. אז הייתי יתום, אכלתי חרא וצמחתי לבד.”

“אני אוהב לבוא למקומות נידחים. חורף, ואנשים במעילים יוצאים מהבית ומתכווצים יחד באולם – ואני עושה להם מסיבה! בהתחלת הערב האנשים זרים לך, בסוף הערב אתם משפחה.”

“אני מבקש להתנצל בפניך על הפעמים שפגעתי בך, אני שמח שנשארנו יחד. את הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיי.”