יצחק לאור

“החיבור בין הזולתיות וההתעניינות הספציפית באדם האחר לבין הפוליטיות, המעוניינת באדם באשר הוא חלק מחברה... מסביר מדוע רוב שיריו הפוליטיים של לאור הם סיפוריים תיאוריים.”

“לאור היה משורר משמעותי מתחילת דרכו כי הוא מעולם לא טשטש את המקור הפיזיולוגי, התאוותני, 'המלוכלך' לכאורה, האדיפאלי או הפאלי, של התביעה לחירות ולצדק. והמקור הזה הוא התשוקה לחיות, כלומר לכבוש ולנצח... כשהחירות מתנפצת היא מניבה זעם קדוש, שמפרש את עצמו כתביעה לנקמה, כלומר לצדק.”

“אני לא רק גס, אני גם עדין. לא רשע, אלא גם נדיב. זה מה שאני יכול להגיד להגנתי.”

“אני הראשון שיודה שאני לא אדם ידידותי, אני לא נוח לבריות, אבל מצד שני אני גם לא מתנשא על אף אחד.”

“אותי בכל אופן אי אפשר להאשים שאי פעם אמרתי 'אנחנו', תמיד אמרתי 'הם', ואני עדיין מנסה.”

“אני כותב שירה כדי לא להתפורר.”

“לא אמר לך דבר על מה שתרצה לעשות, אינך צריך להיות קנה מדה של אביך.”

“ולואי שעשני אישה, והיית יוצא גם מבשרי ומדמי.”

“לרוקן את ימי חיי לתוך ימי חייך.”

“אבקש ממך שתשכבי איתי, אהבי אותי שפירושו דברי אליי על אהבתך אותי.”

“אני צמא לאהבה, אני מותר, מוכן ללכת, רק עוד רגע.”

“חבוקים נרקד ונחיה ביפי הזה שבחוץ.”

“את נושמת בקצב אחר משלי.”

“אני חוזר אל הארץ שפעם באמת אהבתי כמו גבר עזוב לבקור אצל גרושתו הנערצה, ואני מתבונן בשינביתניק המכער המחטט בחפצי, בנירותי, בתחתוני, בגופי.”

“אני אלמד מה אינני, מה לא הייתי, מה לא אהיה אף פעם וכמה עוד אפשר.”

“עיף, חשוק שנים, התמכר למות המתוק החם שלך.”

“מסור בדייקנות רבה ככל האפשר על הייסורים.”

“שדודים עומדים שדותיך, אל תאסוף / את התבואה, הנח אותה לגשם השובר / יכסו השיבולים על ראשיהן בכנפיהן / נשברות לשווא יחפשו בן מחסה, יישור / הפרי אפל מן העצים המוצפים.”

“שמות צבעים במקום / צבעים, לא שמות פרחים במקום, / פרחים, תן לזיכרון להתקלף, חדוות / ההיזכרות.”

“הזמן תמים, ממית ומחיה / וממית והולך ואנחנו / מפלחים אותו מצפים אותו / בעונות, והטבע, רוצח / משיח רב יפי, מותירנו תמיד / כילדים רצים אחרי.”