תומר פרסיקו

“הבנת החברה העכשווית כדכאנית – פטריארכלית, קולוניאליסטית, היפר־קפיטליסטית, ממשטרת־מינית – מאפשרת לנו להבין את עצמנו כמהפכנים המתקוממים נגד דיכוי. תפיסה זו מעניקה משמעות וכיוון, וממסגרת את חיינו כמאבק מתמשך.”

“אנחנו בעידן של הדגשת זהויות פרטיקולריות. הלאומיות שבה לקדמת הבמה, ומצטרפת לרגישויות רב־תרבותיות ולדגשים משתנים של פוליטיקת זהויות, כמו אתניות, נטייה מינית, גוון עור ומגדר. בעולם כולו ניכרת נסיגה מהמחויבות לחזון משותף ולאמות מידה אוניברסליות, ונראה שכל קבוצה מתחפרת בד' אמותיה, יהיו אלה ד' אמות של הלכה, של לאומיות, של קפיטליזם או של חילוניות מיליטנטית.”

“שני מודלים של 'אדם אידאלי': האחד [ההינדואיסטי] קר רוח, שקול, שליו תמידית, שקט, עמוק וחידתי; ואילו השני [הבודהיסטי] ספונטני, עליז, זורם, אוהב... שני המודלים הללו למעשה נובעים מתפיסות שונות לגמרי של מהות הקיום האנושי... אפשר לקשור את מרבית ההבדלים בין הבודהיזם להינדואיזם, החל משיטת המדיטציה ועד למגמות החברתיות, להבדל העיקרי הזה, כלומר לכך שהבודהיסטים לא מאמינים שיש לכל אחד מהם מרכז מהותי, ואילו ההינדים כן.”

“החירות ההינדואיסטית והבודהיסטית (בפשטנות, ולא של כל הזרמים כמובן), היא חירות של מנוחה, ושל אינטימיות. האדם נמצא בבית, מקושר להוויה... החירות המערבית המודרנית היא חירות של עשייה, ואף של בריאה. של סוכנות. האדם יוצר את המציאות שלפניו.”

“המיתוס נותן לקהילה נקודות ציון וקואורדינטות הן לגבי מיקומם במרחב ובזמן, והן לגבי מיקומם במסע אל הטוב. מיתוסים, על כן, בדרך כלל מספרים על הגנאלוגיה של היקום (איך הכול התחיל?), על הסיבה לקשיי החיים (למה העולם לא מושלם?) או על מאבקיהם של גיבורים (איך חיים חיים ראויים?).”

“לרוב האנשים קל להרגיש עליונים על קבוצות אחרות, השאלה מתי מופיע קול אחר. וזה קורה בין השאר בעקבות רעיון צלם אלוהים – שכל בני אדם שווים וכל אחד מהם בעל ייחוד וערך סגולי. זה רעיון שתרם לעולם המודרני הליברלי שכולנו נהנים ממנו היום.”