הרצי הלוי

“ 'אשתי חושבת שאני בנתיב העשרה מתרוצץ עם סנדלים ולא במחנה הפליטים שאטי', מספר מפקד חטיבת הצנחנים. הוא משנה את הנושא. ומספר שהם עדים בלא מעט מקרים למחבלים שמניחים את הרובים בבתים ובורחים. מפחדים להילחם. 'מה שמדהים אצלנו שנפצעו המג"ד, המ"פ, ומ"מ וממשיכים להילחם ולתפקד כרגיל. אנחנו באנו למלחמה ולא לבט"ש'.”

“הוא בן 40. גדל בבית דתי לאומי בירושלים, ולמד בבית ספר הימלפרב. ב־1985 התגייס לצנחנים, התקדם עד לתפקיד מפקד פלוגת הנ"ט החטיבתית, ואחר כך עבר לסיירת מטכ"ל, עד לפיקוד על היחידה. בשלב מסוים הוריד את הכיפה. למעט בוגי יעלון, שכמו הלוי הגיע מהצנחנים ותפקידיו ביחידה היו עבורו סטייה זמנית ממסלול הפיקוד והקידום המרכזי של הצבא, מפקדי סיירת מטכ"ל ב־25 השנים האחרונות לא הלכו בדרכו של אהוד ברק, עמירם לוין ועוזי דיין. כמה מהם אף השתחררו מהצבא מיד לאחר שסיימו את התפקיד.”

“קצין בצה"ל נמדד קודם כל בלחימה, וזו של הלוי כמח"ט הייתה במבצע 'עופרת יצוקה'. במבט לאחור המבצע נראה לרבים כמו תרגיל בשטח כמעט ריק, צבא גדול עם עליונות מוחלטת, המתגאה בכך שגבר על אויב חלש ולא מאורגן. מזווית המפקד בשטח הדברים נראים כמובן אחרת. יד.”

“פקודיו מאותה תקופה מספרים על מפקד אכפתי, שהתעניין ברמה האישית בכל חייל וחייל. 15 שנה אחרי אותה היתקלות, הלוי שומר איתם על קשר, מקפיד להגיע לכל אזכרה. 'כשפיקד בהמשך על סיירת מטכ"ל, תמיד צחקנו שהוא קובע את המבצעים של הסיירת על פי מועדי האזכרות', אומר אחד מהם.”

“כאשר היה מפקד פלוגת העורב בחטיבת הצנחנים, קיבל לידיו הלוי את הפיקוד על מוצב ריחן, המוצב הצפוני ביותר שהחזיק צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון. בשנות ה־90 הייתה החטיבה המזרחית, שבתחומה שכן ריחן, יעד מועדף למתקפות אנשי החזבאללה. המוצב עצמו, שכונה 'מוצב המוות', נחשב אתגר פיקודי מורכב במיוחד.”

“הזיכרון המעצב של דדו כמצביא התעצב עוד מהקרב בסן סימון במלחמת העצמאות, קרב שהתנהל בתנאי נחיתות של הפלמ"ח מול יחידות היישוב הערבי בירושלים והכרעתו עם נסיגת הכוח הערבי, ולכן הגישה שלו הייתה של מעטים מול רבים בקרב. לעומת זאת, הרצי הלוי, הרמטכ"ל בזמן 7 באוקטובר, לא גדל על התפיסה הזו. הוא לא פיקד על קרב אחד שבו לצה"ל לא הייתה עליונות. הוא התגייס לצבא אחרי מלחמת לבנון הראשונה וכל הקרבות שניהל היו נגד ארגוני מחבלים, כשתמיד מאחוריו היה את כל חיל האוויר, את כל המודיעין ואת כל צה"ל”

“אלתרנו ופתרנו בעיות בלי סוף. בעיר העתיקה ב־1948 חסרו מוקשים. עמנואל מידב יצר מפחית שימורים ורימון יד מוקש מאולתר. אלתור שאמנם התברר כמסוכן. אך גם היום כשאני בוחן בני נוער ומפקדים צעירים אני מחפש את אלה שגם כשחסר להם משהו הם לא עוצרים, הם בונים את הפתרון במו ידיהם. זהו הריח ממחסן הסנדות והחבלים שהולך איתך הלאה לשנים רבות, ריח שהופך לרוח.”

“ארץ טובה שהדבש בעורקיה. איך ניתן לחנך לאהבת הארץ מבלי ללכת בה? הלכנו הרבה וטיילנו. את העלייה למוחרקה בטיול פסח כיתה ד' אני זוכר היטב. מעט מאוד דברים מאותו גיל אני זוכר באופן כה מובהק.”

“אני זוכר את המקום בו סיפרו לנו, בפעולה בכיתה ד' או ה', את סיפור "המחרוזת" של גי דה מופאסאן. לא נזכרתי בסיפור הזה לצורך קניית יהלומים, אך הוא חקוק בזיכרוני כדוגמה מובהקת ליתרונותיה של האמת והשקיפות כדרך הקצרה ביותר להתמודד עם בעיה.”

“אני זוכר היטב את ספרו של מאיר הר-ציון, 'פרקי יומן', ספר פשוט בכריכה אדומה. זוכר את שסיפרו לנו ממנו ופעמים רבות שקראתי בו מאז, בעקבות זאת, עד היום. הדילמה של השארת חבר פצוע בשטח, תעוזה, יצירתיות. מסרים של מדינה בהתהוות, אתוס ומלחמת קיום מתערבבים זה בזה. בעיני, אלו היו אבני דרך בחינוך. אף פעם לא פעלתי פעולה מסוימת על פיהם באופן מודע, אך תמיד הרגשתי שהם שם – מעין מסילה בלתי נראית. את הספר ממנו סיפרו לנו השאלתי מהמדריך שלי, הוא אצלי עד היום. לא גנבתי אני פשוט עדיין משתמש בו.”

“אני חושב שהתקדמנו מאוד בשנתיים האחרונות. אבל התקדמנו בזכות חבורה נהדרת שהייתה כאן ובאמצעות עבודה משותפת שקיימנו. כשהגעתי מצאתי חטיבה נהדרת עם אנשים נהדרים והשתדלתי להוסיף בתורי. אני בטוח שהיא תמשיך להתקדם ולפרוח. בסופו של דבר, קשה לעצור משהו שמצליח כבר כל-כך הרבה שנים.”

“אני, ביחד עם כל האנשים שנמצאים כאן, וגם אלו שלא, מסתכלים בהשתהות על ההתקדמות המהירה שעברת ועל הכוחות המופלאים שלך שעזרו לך להתמודד. בן אדם לא בוחר לאיזה אירוע הוא נכנס, ובטח לא בוחר להיפצע, אבל הוא כן בוחר איך להתמודד, ואיך לתפעל את האירוע לאחר הפציעה. אני התרשמתי ממך.”

“המסלול האישי שלי נוהל בצורה נכונה, אבל אין יותר מדי אידיאות בעולם שלנו. גם אני דילגתי על הכשרות חיוניות, ואני לא שמח על כך. היום התהליך הזה כבר משתפר. מעברים זה לא דבר קל, אבל אני מאמין בבניית אנשים עם בסיס רחב, לא מגדלים צרים. יש דברים שלקחתי מהפיקוד על הצנחנים – איך להנהיג אנשים במקומות שבהם אתה נחוץ, ומצד אחר בכוחות המיוחדים אתה לומד הרבה מאוד על הפן המבצעי, על היצירתיות, על חשיבה ותכנון.”

“צריך להציב לחיילים רף מוסרי. אם בתדריך בכניסה לקרב, כמפקד לא אמרת אף מילה על שימת גבולות, על מה עושים ומה לא עושים, אל תתפלא שאת הגבולות הציב אחרון החיילים במחלקה ואז הרף המוסרי יהיה במקום הכי נמוך. בחריגים צריך לטפל תוך כדי [הלחימה] ולא אחרי. אם תדחה את הטיפול, האפקט יהיה אולי במלחמה הבאה.”

“הדבר שאנחנו צריכים לאמץ מהם הוא איך להסתכל חמישים שנה קדימה. לא מה יהיה מחר, בשנה הקרובה, או בחמש השנים הקרובות.”

“אני לא אומר שלא צריך לבדוק ולהפיק לקחים, אבל איבדנו כמה אנשים איכותיים שהיו יכולים להמשיך ולתרום בצבא, גם אם עשו טעות. זה המקצוע היחיד בארץ שאין בו מקום לטעויות. אפילו רופאים לא משלמים את מחיר הטעות כמו מפקדים. אני טעיתי בעברי. יש אזכרות שאני בא אליהן כל שנה, ואני יודע שבמינימום הייתי אחראי, ובמקרה הגרוע טעיתי. אבל אני ממשיך, כי הייתי שם כמה סנטימטרים ליד מי שנפגע, ועשיתי זאת למען מטרה חשובה.”

“גם ברגעים אלה, בזמן החלפת הפיקוד, עושים חיילי החטיבה את מלאכתם בלחימה בטרור הפלשתיני בחברון, בשכם ובג'נין. לנגד עיניהם ערכי האדם, הלוחם והצנחן – ערכי כבוד האדם שהם המסגרת לסביבת הלחימה, ערכי הדבקות במשימה שהם תכלית העשייה וערכי הרעות שבלעדיהם תאבד כל מסגרת לוחמת את כוחה.”

“האתגרים והטכניקות השתנו מאז סיימתי את תפקידי האחרון בחטיבה, כמפקד פלוגת העורב החטיבתית, לפני כ־14 שנה, אך הרוח, כפי שהתרשמתי בחודשים האחרונים, היא אותה רוח; הרוח שהוליכה את חנה סנש לצאת מדלת המטוס לשמיה החשוכים של אירופה אכזרית וקודרת, היא הרוח שהוליכה את לוחמי החטיבה במערכת קדש, במלחמת ששת הימים והלאה עד ללחימה בלבנון בקיץ האחרון.”

“לכולנו עכשיו הרבה יותר נוח, כי 'עופרת יצוקה' הסתיים כפי שהסתיים. בוא ניזכר מה הייתה התחושה כמה שבועות לפני המבצע. במדינה, וגם בצבא חשבו שאנחנו הולכים לסיים את הסיפור הזה עם עשרות הרוגים, אם לא מאות. בעיתונים כתבו על 'צבא החמאס' המאורגן והמאיים.”

“חייל לא יכול ללכת עם ספר משפטי לקרב. לא כל חייל יכול לקחת כללים עם שישה תנאים בדרך. הוא צריך לבוא עם משהו מאוד פשוט ופרקטי. מעליו, יש רמות שיקול דעת של המפקדים.”