חיים סבתו

“מי שמבין שכל רגע בחייו עליו לנצל כדי לעלות במדרגות בעבודת ה' – אין זה משנה באיזה מקום הוא נמצא – תמיד יזכה להתקדם.”

“אני כותב בסגנון של דמיון מעורב עם מציאות... זה לא דמיון מארץ אחרת. הבנייה של האירוע היא אמיתית, ויותר מזה אני לא יכול להגיד.”

“כל הספרים שלי משקפים אותי. בכל כתיבת הספרים לא התכוונתי לשדר מסר חינוכי או אחר, אלא להביע את רגשותיי בלבד. מה שהרגשתי – כתבתי. כשהתחלתי את הסיפור, לא ידעתי איך הוא יתפתח.”

“זה ההבדל בין עיניו של סופר לעיניו של עיתונאי. כששני אלו רואים סערה בים, העיתונאי רואה את הסערה בים, והסופר רואה את הפחד, העצבות, הדאגה, האופטימיות, האמונה והתקווה. הסופר רואה בעיניו את מה שבפנים. זו רגישות והתבוננות אחרת, שבסופו של דבר מביאה את האמת יותר מאשר הדברים הריאליים.”

“החוויה המרכזית שאני מחפש בחיים היא העמידה לפני ה'. היו לי כמה כאלה במלחמת יום כיפור, וכמה מהן בהזדמנויות אחרות. הרגע שבו אתה עומד לפני ה', מתחנן לו, מאמין בו, מודה לו – אלו רגעים נפלאים. כל השאר זו תפאורה. בכל ספר יש כמה פסקאות, או פרק כזה.”

“אני לא חושב על הקוראים בכלל, זאת האמת. זה נשמע מוזר, אבל הכתיבה נעשית מתוכי. אני מנסה להגיע לעומק הכי עמוק שלי, להסיר את המחיצות והחציצות ולכתוב.”

“אני מתייחס לכתיבה שלי כמו עמידה לפני ה', כמו לתפילה. אם אני לא מרגיש שאני עומד לפני ה', אני לא כותב.”

“הספר נולד מתוך זיכרון בן חמישים שנה שהתפרץ. אני לא יושב ליד השולחן במטרה לכתוב סיפור, כל מיני מראות שאני רואה לא נותנים לי מנוח ויום אחד פורצים כמעט בכוח, בכפייה. כשאני מתחיל את הסיפור אני לא יודע לאן יתגלגל, מה אכתוב ומה לא אכתוב.”

“הכול בו אמיתי פרט לקישוטים אומנותיים.”

“כתבתי שני ספרים. אחד (אמת מארץ תצמח) כולו דמיון וחושבים שכולו מציאות והשני (תיאום כוונות) שכולו מציאות וחושבים שכולו דמיון.”

“מבין הסופרים העבריים אין ספק שעגנון השפיע עליי. הוא עצום. אני לעומתו כננס מול ענק. לא חיקיתי את הלשון שלו. רק השתמשתי באותה שיטה שהוא השתמש בלשון. זה הבדל גדול. חיקוי אי אפשר לקרוא. אבל עגנון פוגע בנשמתי. אצלו הגורל הוא מרכיב מרכזי. הגורל רודף את האדם כל חייו ואין אפשרות לשנותו. העולם שלי הוא עולם תמים. אני אוהב את התמימות.”

“יש זרמים שהם לא תמיד נראים על פני השטח. אנחנו רואים רק את הצעקות, את ההתלהמות, את הקטטות. אבל תרבות - זה הכוח שלה. היא מאפשרת לנו להתחבר באמת, לדלג על הקליפות.”

“מי שיודע ללמוד גמרא מקבל את המפתח לכל שערי תורה שבעל־פה. ומי שיש לו את המפתחות האלה, כל ארון הספרים היהודי פתוח בפניו.”

“ספרות לוקחת אותנו אל מחוזות חדשים ומאפשרת לנו להיות בהם עם כל החושים שלנו. להתמסר אליהם.”

“הכתיבה היא חוויה.”

“וצועקים בערבוביה בכמה שפות על האחות חיה, שהנה כבר שעות הם בתור, והכול כאן בארץ בפרוטקציה, ולמה הדוקטור מאחר תמיד, ומתי כבר יעברו לשיכון.”

“תלשתי מן הפנקס דף, וכתבתי מה שאני מרגיש, ועוד כתבתי שם: לכשיבוא יום ואשכח, אקרא בפתק זה.”

“כבר שנתיים אני בארץ ישראל, ועדיין עולה חדש. לא ידעתי אז שעוד שנים הרבה אהיה עולה חדש. אולי תמיד אהיה עולה חדש, כל ימי.”

“צריך לקום ולעשות מעשה. בוודאי כבודו שואל, מניין הכוח? אל ישאל. גם אני אינני יודע. אם מן הייאוש, אם מן האומץ.”

“על השולחן ראיתי ספר בכריכה לבנה וכתוב עליו באותיות יפות בצבע יין: אור זרוע. חשבתי, מיהו ישר־לב זה שקרא לספרו אור זרוע, מן הפסוק שסבא היה קורא בקול מחריד לבבות בליל יום הכיפורים לפני כל נדרי, כשבית הכנסת מלא עוטפי טליתות העונים אחריו 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'.”