יעל שרוני

“יעל שרוני הצליחה למצב את עצמה בשנים האחרונות כשחקנית מגוונת. מי שגילמה את הביץ' ב"שיר שלנו" וב"רמזור" מצליחה אט-אט להתנער מהטייפקאסט של הרעה, שכל כך כיף להתמכר אליו ומדגימה קשת של יכולות - בתיאטרון, בדרמות טלויזיוניות ובסדרות לילדים ונוער”

“אני חייב להודות שזה שיעל שרוני היא אמא שלי, אלי פיניש הוא האבא החורג שלי ויוסי מרשק הוא האבא הביולוגי שלי, אומר שהגעתי למשהו מאוד יפה בחיים. זה הולך לרזומה”

“אם אני סלחנית? שמע, ביקורת בונה אני בהחלט מוכנה לקבל. ביקורות שהתייחסו רק לעובדה שהגעתי מטלנובלה עצבנו אותי”

“אני אספר לך משהו. כשהייתי ילדה חיינו שנתיים בניו יורק, ולקחו אותי לראות מחזמר, ואחת השחקניות קלטה אותי בקהל ואיכשהו העיניים שלה ננעלו עליי והיא לא הפסיקה להביט בי. זה עשה אותי הכי מאושרת בעולם. אני חושבת שזה היה הרגע שבו החלטתי שיום אחד אני אהיה על הבמה ואגרום למישהי בקהל להרגיש אושר כזה. מצחיק שמה שמשך אותי למשחק היה הבמה, וההצעה הגדולה הראשונה שקיבלתי מיד עם סיום הלימודים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין היתה מהטלוויזיה. אבל ככה זה במקצוע. אין שליטה על מה שקורה, והרבה פעמים לוקחים מה שיש”

“לא גדלתי באווירה של צבא. הייתי ילדה קטנה כשאבא השתחרר, וגם מהמעט שאני זוכרת הוא אף פעם לא היה כמו גידי גוב בסדרה כן מה?!. הייתה משמעת בבית, אבל אני לא טיפוס מרדני מדי ולכן הסתדרתי מצוין עם ההורים. גם הייתי האחות הקטנה, עם שתי אחיות הרבה יותר מבוגרות ממני, כך שגדלתי קצת כמו בת יחידה וקיבלתי המון תשומת לב. אין לי שום טראומות ילדות להיאחז בהן כדי להסביר למה החלטתי ללמוד משחק”

“כשיצאתי מבית הספר למשחק היה לי קשה לעשות טלנובלות. מה פתאום שאני אעשה את זה? אחר כך הבנתי שמדובר בהזדמנות שתפתח לי הרבה דלתות אז הלכתי על זה. היום אני לא שוללת לשחק בטלנובלה גם בעתיד כי זה כיף. הדמויות אולי חד ממדיות אבל אתה מנסה להביא מעבר לזה. אם הדמות היא רעה כמו שקרה בתפקידים שאני גילמתי אז בכלל, כיף להשתולל ולהביא את השגעת. אני יותר נהנית אמנם בתפקידים דרמטיים כי אז יש לי משיכה לחפש את האירוניה אצלי בראש”

“בגיל עשר הבנתי שיש סטיגמה על המקום ואז אתה מרגיש אי נוחות וצורך להתנצל.”

“גם אני צורכת ריאליטי, אבל יש פשוט אוברדוז מטורף של הדבר הזה בזמן האחרון. מטורף. באיזשהו שלב אתה פשוט אומר לעצמך 'די, אני לא רוצה לראות יותר את החיים של האנשים האלה! למה זה אמור לעניין אותי?'. אני מתה על 'המירוץ למיליון' כבר מהעונה הראשונה, וכבר מאז אני מפנטזת שאני עושה את זה.”

“המצב באמת לא מזהיר, ואני מרגישה שאני צריכה להיות יותר פעילה בנושאים האלה. זה שיאיר לפיד עכשיו הולך לפוליטיקה, זה בכלל הפך אותי לאקטיבית יותר. אמרתי לעצמי, 'די, אם יאיר יוצא מהקומפורט זון שלו, אז קדימה, גם אני יכולה. אני חושבת שגם לנו מגיע איזה אובמה כזה... בהחלט יש מצב שאני משלשלת יאיר”

“אז הגיע הטוויסט הכיפי בעלילה: פתאום הוא שאל בשיחת טלפון – תגידי, מה את עושה, בעצם? ואז אני אומרת לו תקשיב, אני שחקנית, ואתה יכול לפתוח עכשיו טלוויזיה ולראות אותי, אני רק מבקשת ממך, תזכור שהדמות שלי לא אומרת עליי כלום. כאילו, נלחצתי, מה, עכשיו הוא יחשוב שאני כמו לילך? ואני מחכה שהפרק ייגמר, שיכתוב לי פידבק, משהו. הוא היה בהלם.”

“אני למדתי לחבק את זה בזרועות פתוחות. בורגנות זה פשוט הדבר הטבעי שקורה לך ככל שהזמן עובר. אתה מתמסד, אתה מתחתן, אתה עובר לגור במקום שקט יותר. התהליך הזה עושה לי טוב”

“לילך היא ביץ' קלאסית! לקח לי זמן להתחבר אליה ולהבין שבקומדיה אתה חייב להקצין כדי שייצא מצחיק.”

“עוד משהו שאני אוהבת בסדרה זה שהיא לגמרי מופרעת, היא לא רק הכל נייס וחמוד. האימא שם לא בוחלת באמצעים, שקרים זה אחד הכלים המשמעותיים שלה בחינוך הילדים. למשל על הבן היא נורא מגוננת, אז היא לא סיפרה לו מעולם שהסבתא מתה. היא תמציא שקרים מכאן ועד הודעה חדשה כדי שהילד לא ידע שהסבתא שלו מתה או שיצטרך להתמודד עם מוות”

“בניגוד ללילך, נירית היא לא מעצבנת. היא דווקא דמות מדליקה. מה שכן, היא נוהגת לשקר לילדים שלה כדי לגונן עליהם ולהגן על עצמה. הזוגיות שלה עם מיקי, אותו משחק אלי, היא חזקה. הם עובדים ביחד כצוות.”

“שתי הסדרות ('סרוגים' ו'רמזור') האלה שודרו בו־זמנית וזה פעל לטובתי בכך שלא נוצר לי סטריאוטיפ. הדמות של יפעת ('סרוגים') שונה מאוד מלילך ('רמזור'). זו הייתה דרמה, יפעת הייתה מישהי שמתבוננת פנימה, ושמחתי שאני יכולה להראות שיש לי מנעד רחב. אגב, עוד לא עשיתי קולנוע ואין לי הסבר למה”

“קחי חופש! בעונה הראשונה היא ואיצקו נסעו למלון באילת ולילך, שלא הייתה מרוצה מאף חדר, העבירה את כל החופשה בהחלפת חדרים. אני אציע לה לצאת לקמפינג בחיק הטבע, באוהל. שם אין בעיות כאלה.”

“בגיל 17 התגלגלתי לשיעור חד־פעמי אצל ניסן נתיב ואמרו לנו ללכת במעגל כמו קופים. אמרתי לעצמי 'על החיים ועל המוות, זה המסע שלך, באת לבדוק אז תבדקי'. כשהייתי צריכה לעשות משהו מול אנשים זרים חששתי שאתפגר במקום. אבל עוד לפני שארבעת החודשים הגיעו לסיומם רציתי להפסיק את הלימודים לתואר, שהפך לטפל עבורי. ההורים לחצו עליי להמשיך אז חרקתי שיניים עד לקבלת התעודה”

“ברור שאני אומרת תודה על הזכות להיות חלק מסדרה כל כך מצליחה ואהובה. אבל לילך היא לא אני ויותר מזה – בהתחלה לא האמנתי שקיימים כאלה זוגות: אישה שמרגישה צורך עז לשלוט בבעלה וגבר שמרגיש צורך עז שאשתו תשלוט בו”

“ברמה האישית למדתי להסתכל עליהם לא כאל מגזר אלא כבני אדם, איש־איש, להתחיל להשיל מעליי דעות קדומות. מצאתי את האנשים בסך הכול צמאים לגלות גם את הצד שלנו החילוני, שלא לומר אתאיסטי במקרה שלי”

“זה לא עניין אותנו – חילונים, דתיים, היינו בשלב שבו רק רצינו לשחק. דתיים בביצה? סבבה”