אלעזר שטרן

“שטרן הציב בנוסף רף חדש להגדרת המונח 'מפקד טוב'. 'אנחנו מאמינים שמפקד שלא יודע לדבר לפני פקודיו על 'מהו יהודי', במשך עשרים דקות, לא ינצח בקרב. אם הוא לא יודע, אז אנחנו חושבים שנהיה בבעיה'. שטרן טען כי כמפקד בה"ד 1 לשעבר הוא הוציא את הקצינים הכי טובים בעולם. 'למה? כי נכנסו הצוערים הכי טובים בעולם', הסביר.”

“כשמונה למפקד בסיס האימונים והטירונות של הצנחנים הוסיף את המילים 'בעזרת השם' על ההזמנות שנשלחו למשפחות החיילים לטקס השבעתם בכותל. כאשר אחד מקציני המילואים, איש קיבוץ, אמר לו: 'אצלנו בתנועה נהוג לכתוב "בשם אחוות העמים", אז למה שבראש העמוד של ההזמנה לא יהיה כתוב כך?' השיב שטרן ברצינות גמורה: 'אם אשתכנע שאחוות העמים עוזרת לנו כמו שם ה', אולי אכתוב גם את זה'.”

“שתי מטרות ניצבות לפנינו בהכשרתכם כלוחמים בצנחנים: המטרה הראשונה היא ללמד אתכם לפגוע במטרה, לתפוס מחסות כמו שצריך, לקום להסתער ושוב לפגוע באויב. המטרה השנייה היא ללמד אתכם לקום לזקנה באוטובוס. בבואנו להשיג מטרות אלו מתעוררת בעיה קטנה: מחסות וסלעים יש בשפע בשטחי האימונים שלנו, וגם תחמושת אינה חסרה, ולכן יכולים אנו להדגים לכם זאת. הבעיה היא שאוטובוסים יש פעם בשלושה שבועות וזקנות אין לנו בכלל, לכן תצטרכו להבין זאת מהתנהגותנו הכוללת.”

“איננו כותבים צוואות, לא לפני צאתנו לשדות הקרב ובוודאי שלא לפני צאתנו לאימונים. אבל לו כתבנו צוואות, ברור לי מה היתה צוואתך וצוואת הנופלים כולם: להמשיך בחיים, לא רק ככורח, אלא גם חיים של תוכן ושמחה. השארת מורשת שאינה נופלת מזו שהותירו חברים אחרים שצעדו באותם שבילים שבהם הלכנו יחד בלילות שחורים משני צדיו של הגבול. באותם שבילים ובשכמותם צעדו רבים וטובים אל מותם. שנים לפניך ושנים אחריך. הם לא שבו משדות הקרב ואתה, עם אותה נכונות בדיוק, לא שבת משדות האימונים.”

“ואנונו כנראה צודק. כנראה שיש לנו פצצות אטום ופצצות ניוטרון והניצחון שלנו בכל מקרה מובטח. אחרת קשה להבין מדוע מתייחסים ככה לשכר משרתי הקבע.”

“חשוב להדגיש שבטקסים אנחנו תמיד אומרים שתי תפילות. יזכור ו'אל מלא רחמים', ועל 'אל מלא רחמים' אף אחד עד היום לא קם להתלונן, אז ריבונו של עולם בטוח זוכר את הנופלים במערכות ישראל. האתגר שלנו הוא לדאוג שעם ישראל יזכור ובאין פרוטוקול דתי לנושא, ולרוב העם בישראל אין פרוטוקול דתי. הזיכרון שלנו הוא אתגר מאוד חשוב. אז זה בכלל לא מפריע לי שאומרים 'יזכור עם ישראל', במיוחד שזה נאמר לצד 'אל מלא רחמים' כי אני באמת חושב שאנחנו צריכים להתאמץ מאוד שהעם יזכור.”

“זה דיון שצריך להתקיים הרבה מעבר לצבא. יש ועדה במשרד הביטחון שעוסקת בענייני הנצחה, יש שם נציגות של אנשי 'יד לבנים' ואנשי רוח, הם צריכים להיות אלה שידונו בזה. זה לא בכדי שבתי קברות צבאיים הם לא באחריות הרמטכ"ל. הם שייכים לאומה. אלה דברים שהאומה עוטפת בהם את הצבא. דווקא בשביל לרומם את המעמד של הצבא, המדינה לוקחת על זה אחריות. אם הייתי מופיע בפני הוועדה הזאת, הייתי אומר שיגידו 'יזכור עם ישראל' ו'אל מלא רחמים'.”

“'שולפיה' של החרב, כדברי אלתרמן, מפקדי וחיילי צה"ל כיום, נדרשים לא רק למיומנות מקצועית גבוהה בכל הקשור להפעלת חרבם, הם נדרשים להיות גם 'שומריה' של אותה החרב ושל הרוח המפעילה אותה. שמירה זו תכליתה לדאוג לבל תישלף החרב שלא לצורך או למילוי צורך הנוגד את 'רוח צה"ל' שיכתים את פעילותו. כתם שידבק בצה"ל ובלוחמיו ואף בעם שאנו כולנו חלק ממנו.”

“צה"ל נכשל במבחן התוצאה. לא חילצנו את הלוחם מדחת יוסף ז"ל בזמן, והשאלה האם יכולנו לעשות אחרת צריכה אכן להמשיך ולהדיר שינה מעיננו. יחד עם זאת נאמר ביושר מול אותה מראה, הניתוח והבדיקה העלו כי קבלת ההחלטות הפיקודיות בזמן אמת היו סבירות, בהתאם לתנאים ולזמן בהן התקבלו.”

“אני לא ראיתי את עצמי מעולם כאיש צבא לאורך זמן. כשלעצמי, אינני אוהב את החיים האלה. כל איש צבא שממלא את תפקידו ברצינות לא יאהב את החיים האלה. לבוא הביתה פעם בשבועיים, לגמור בילוי בליל שבת בתוך הצלחת או על השטיח. להעיר את הילדה באמצע הלילה כדי לתת לה נשיקה, כשבבוקר היא שואלת אם אבא היה בבית. בפעילות בט"ש ליד הגדר העסק יותר פשוט. אבל האימונים, המסעות של עשרות ק"מ עם אחריות לבצע את המשימה בלי נפגעים, זה שוחק. כל פעם שנגמר עוד שבוע אני ניגש למראה ובודק אם צצה עוד שערה לבנה.”

“כשהייתי מ"פ בצנחנים הואשמתי לא פעם בכך שהחיילים שלי ביקורתיים מדי, על גבול החוצפה. כדוגמה הם סיפרו איך חייל שלי שאל פעם בשיחת סיכום ששבועית את מפקדו, מדוע באותו שבוע קרה שפעם אחת נכנס הסגל לחדר האוכל לפני החיילים. אמרתי למבקרים שאני גאה על כך שחיילי ראו בזה דבר חריג, וגם אם השאלה הזו גובלת בחוצפה, יש לנו עדיין מספיק חודשים במסלול כדי להטוות להם את הגבולות. אבל בו בזמן ידעתי שהטמעתי בהם כמפקדים לעתיד את חובת הדאגה לפקודיהם. ידעתי שאותו חייל ששאל לא יאכל לעולם לפני פקודיו. ”

“מבחינתי אין מדובר בפשרות: היהדות שלי דמוקרטית והדמוקרטיה שלי יהודית.”

“כשהנשיא שקדם לשמעון פרס, זה שפחות מזכירים את שמו עכשיו, ביקר בבקו"ם, הוא שאל אותי כיצד אני מסביר את המוטיבציה הגדולה של הנוער ללכת ליחידות קרביות, האם זה בזכות משרד החינוך? עניתי לו 'כן', לקחתי אוויר והמשכתי, 'משרד החינוך הפלסטיני...'”

“אתם חושבים שמה שנחשב כדאגה לפרט זה לוודא שהחייל שלכם ישן שש שעות בלילה? לא, זה בסך הכול קיום פקודות, משמעת. דאגה לפרט היא דבר שמעבר לפקודות, ואם תרצו, זה גם עוד קצת מנהיגות. ומעבר לכול, זה גם חינוך.”

“נהניתי לחזור לבסיס שבו ביליתי תקופות משמעותיות כל כך במהלך שירותי הצבאי, ויותר מכך נהניתי מהמפגש המחודש עם מפקדי הצנחנים הצעירים, הדרוכים כל כך לקראת קליטתו של מחזור לוחמים חדש. כרגיל, בשיחות אלה הגיע השלב שממנו אני הכי נהנה- שלב השאלות והתשובות. אחת השאלות, שרק צנחנים שואלים, הועלתה על ידי קצין צעיר העתיד להיות מפקד מחלקה: 'המפקד, מהי בעיניך התנדבות היום ואיך מחנכים להתנדבות?.”

“אני מסתכל פה ואומר שאין פה אף אחת שנראה לי שלומדת עם הבת שלי באולפנה, ובכל זאת אתם יודעים והנהלת בית הספר יודעת שיש פה 10 אחוזים שהצהירו דת." ~ מתוך נאום בבית הספר לאמנויות "תלמה ילין”

“צריך לשבץ חרדים גם ביחידות שמהן מגיעים לבתי הקברות הצבאיים.”

“גם הישר בבני האדם, כמעט מצווה ללבוש מידה מסוימת של אכזריות וחימה בצאתו למלחמה. [...] אי אפשר לנצח במלחמה עם רגישות יותר. על החייל להיות בעל מידה של נוקשות או קשיחות שבאמצעותן יצליח לדבוק במטרה הצבאית הלגיטימית שלו.”

“בימי ההתלבטות שלי אם להאריך את שירות הקבע, נהגתי לומר כי הסיכוי שאחליט להאריך את השירות יהיה גבוה יותר לאחר ביקור ב'יד ושם' מאשר לאחר ביקור בכותל.”

“...אם רוצים לדאוג שהיחס 1:4 לא יגדל, אז צריך לומר בצורה ברורה שזה לא רק אתגר של הצבא, אלא קודם כל של המדינה והחברה.”