גוסטב פלובייה

“אני כותב לא בעבור הקורא של היום, אלא בעבור כל קורא שיחיה כל עוד השפה קיימת. מרכולתי אינה ניתנת לצריכה מיידית, היות שלא נועדה אך ורק למען בני דורי. על כן לתועלתי אין הגדרה, וכתוצאה מכך אין לה מחיר.”

“אינני מאמין אפילו שסופר צריך לבטא את דעתו שלו על ענייני העולם הזה. הוא יכול להקפיד שהיא תימסר, אך אינני אוהב שהוא מצהיר אותה.”

“אף שהשיער נושר מראשי, אני מאמין שעט הנוצה שבידי לא איבד את רעמתו.”

“כשאני מגלה הצללה לא נעימה או חזרה באחד מן המשפטים שלי, אני בטוח שאני מתבוסס בתוך השקרי. בכוח החיפוש אני מוצא את הביטוי הנכון, שמאז ומעולם היה היחיד, ובה בעת הוא גם הרמוני. המילה לעולם אינה חסרה כאשר הרעיון בידך.”

“משפטים חייבים לרשרש בספר כמו עלים ביער, כולם נבדלים עם כל דמיונם זה לזה...”

“נראה לי שיש בכל זאת איזה עונג אכזרי בכתיבה, אם אתה נשאר כבול לעינויים האלה, ולא מייחל לאחרים.”

“אין נושאים יפים או בזויים, ואפשר כמעט לקבוע כאקסיומה שמנקודת ראותה של האמנות הטהורה אין נושאים בכלל, שכן הסגנון עצמו הוא לבדו דרך מוחלטת לראות את הדברים.”

“ללה-ברוייר יש אמרה היקרה ללבי: 'סופר טוב מאמין שהוא כותב באופן סביר.' זה כל מה שאני מבקש, לכתוב סביר, וזה כשלעצמו יומרני מספיק.”

“המחבר בספרו חייב להיות כמו אלוהים בעולמו, נוכח בכל מקום ובלתי נראה בשום מקום.”

“אל לו לסופר להותיר כל זכר לעצמו לבד מאשר ביצירותיו. חייו לא משנים באמת. לעזאזל איתם!”

“הסגנון מצוי מתחת למילים באותה מידה שהוא מצוי בתוך המילים. הוא הנפש כשם שהוא הבשר של היצירה.”

“אתה צריך לכתוב בעבור עצמך, לפני הכל. זה הסיכוי היחיד לעשות משהו בעל ערך...”

“לא כתבתי מעולם דבר אחד שמניח את דעתי באופן מלא.”

“גזע הגלדיאטורים לא עבר מן העולם. כל אמן הוא כזה. הוא משעשע את הציבור באמצעות ייסוריו.”

“כשאתה משווה את עצמך לסובב אותך, אתה מתפעל מעצמך; אך כשאתה מרים את עיניך גבוה יותר, לעבר רבי האמנים, לעבר המוחלט, לעבר החלום, עד כמה אתה בז לעצמך!”

“האמנות אינה מתעניינת באישיותו של האמן. חבל מאוד אם אינו אוהב אדום, ירוק או צהוב; כל הצבעים יפים, וחובתו להשתמש בהם...”

“אחד הדברים המוכיחים כי האמנות נשכחה לחלוטין הוא כמות האמנים השורצים בכל עבר. ככל שיש בכנסייה זמרי מקהלה רבים יותר, כך סביר להניח שהמתפללים עצמם אינם מאמינים אמיתיים.”

“כמה נפלא ודאי להיות סופר גדול, להשליך אנשים לתוך מחבת המשפטים שלך ולגרום להם לקפוץ באוויר כמו ערמונים.”

“איזה משוט כבד הוא העט, ובאיזה זרם עז על הרעיונות לחתור!”

“יש ליצירותיו צרה אחת גדולה והיא הרמה של קהל המעריצים שלו. יש גאונים גדולים שיש להם מום אחד, חטא אחד, והוא שהם נוגעים במיוחד ללבבות וולגריים, לנשמות הנוטות לשירה קלה. (...) אני כשלעצמי מעדיף גאונים טיפה פחות נוחים למגע, שבזים קצת יותר לקהל הרחב, מרוחקים יותר, גאים יותר באורחם ובטעמם.”