גוסטב פלובייה

“החיים הם בהכרח חינוך בלתי נלאה. הכל יש ללמוד, החל מלדבר וכלה בלמות.”

“בכל חפץ בנאלי ישנם סיפורים מופלאים. ייתכן שלכל אבן במדרכה יש מקום משלה בנצח.”

“איזה מכניקה מורכבת היא הפשטות, וכמה תחבולות צריך כדי להיות אמיתי!”

“אם כבר שיגעונות, הבה ניקח לנו את הרמים שבהם.”

“שיא היהירות הוא לבוז לעוצמה.”

“המילה איננה חסרה לעולם כאשר יש לנו רעיון.”

“הטיפשות היא לרצות לסיים את המלאכה.”

“האדם לא נועד לתפוש את האינסוף.”

“אני אוהב ניחוח מר בכל דבר, משב נצחי של לעג בלב ניצחונותינו, ושל תוגה בלב כל התלהבות. זה מזכיר לי את יפו, שברגע שנכנסתי אליה, יכולתי לשאוף עצי לימון ופגרים בעת ובעונה אחת...”

“ירושלים היא בית מטבחים מוקף חומות. הכל נרקב, הכלבים מתפגרים ברחובות והדתות בכנסיות. יש פה כמות אינסופית של גללים והריסות. [...] במה שנוגע לאמנות, לא תמצא בכל הכנסיות והמנזרים פה דבר מלבד עליבות... וחוץ מזה מתנפלים עליך בשלל חפצי קדושה. אני מקיא מזה. [...] עשו פה הכול כדי להפוך את המקומות הקדושים למגוחכים. צביעות, חמדנות, זיוף ועזות מצח, זה כן, אבל קדושה – שכח מזה.”

“תמיד עצוב לעזוב מקום שאתה יודע כי לעולם לא תראה אותו שנית. אלה הן התוגות של חיי המסעות, אולי האוצר היקר ביותר שיש להם להציע.”

“במקדשים אנו קוראים שמות של תיירים; זה נראה לנו מטופש ותפל. איננו מוסיפים את שמותינו. יש כאלה שבוודאי נדרשו שלושה ימים לחרוט אותם, כה עמוק הם טבועים בסלע. בחלק מן השמות אתה נתקל שוב ושוב – עקשותה של הטפשות הנשגבת.”

“כמה אתגעגע למסעות שלי, כמה אחיה אותם מחדש, וכמה אמשיך לחזור ולומר לעצמי את אותו מונולוג נצחי: "אידיוט, למה לא נהנית מזה יותר?...”

“האדם שבמסעותיו משמר את הדעה שהיתה לו על עצמו כשישב בספרייה שלו בבית והתבונן סביבו הוא אדם דגול מאוד או טיפש עקשן ביותר.”

“יש בי גועל עמוק מן העיתון, אני מתכוון מן החולף, מן הרגעי, מכל מה שחשוב היום ולא יהיה מחר.”

“איך הכול הולך! העלים נכרכים שוב סביב העצים, אך איה אותו חודש מאי שישיב לנו את הפרחים היפים שאיבדנו, ואת הניחוחות הגבריים של עלומינו?”

“אני נתון מפעם לפעם להתקפות בכי שבמהלכן אני סבור שסופי הגיע. בקיצור, אני חווה דבר חדש לחלוטין: בואה של הזקנה. הצללים הולכים וסוגרים עלי...”

“אינני מתגעגע לנעורים כלל וכלל, אני מעדיף את סתיו החיים כשם שאני מעדיף את סתיו השנה. האביב טיפשי והקיץ מרגיז אותי. באשר לחורף, הבה לא נחשוב עליו...”

“איך שהכול מתרוקן, איך שהכול נעלם, איזה שלג נמס בלי הרף הם החיים האלה! שמחות, הורים, ידידים, כולם מתים, עוזבים, מסתלקים; לילה טוב, שלום, כן, ולא רואים אותם יותר.”

“אני אוהב להקיף את עצמי בזכרונות, כמו שאיני מוכר את בגדי הישנים. לעיתים אני עולה אל עליית הגג, שבה הם שמורים, מתבונן בהם וחושב על הזמן שבו היו חדשים ועל כל הדברים שעשיתי כאשר לבשתי אותם.”