כתיבה

“למדתי לעולם לא להעלות את הבור של הכתיבה ריק, אלא להמשיך תמיד עד שיש עוד משהו עמוק בתוכו, ולהשאירו מתמלא בלילה מהעיינות שמזינות אותו.”

“אתה רוצה לדעת איך אני מתנהג כשאני סובל מכאב, ולא לכתוב ספרים על זה. אין צורך לנחש, אני אומר לך: אני פחדן גדול... אילו היה לי דרך בריחה, הייתי חופר בתעלות כדי למצוא אותה. אבל מה הטעם לספר לך על הרגשות שלי? אתה כבר יודע אותם; הם זהים לשלך. אני לא מתווכח שהכאב אינו כואב – כאב כואב, זה המשמעות של המילה. אני רק מנסה להראות שהדוקטרינה הנוצרית הישנה של 'השלמות דרך סבל' איננה בלתי‑אפשרית. להוכיח שהיא ניתנת לעיכול זה מעבר למה שאני יכול לעשות.”

“צריך להיות צייר. ככותבת, אני חשה את היופי, שהוא כמעט כולו צבע, עדין מאוד, משתנה מאוד, זורם מעל לעטי, כאילו יצקת כד גדול של שמפניה על סיכת ראש.”

“עוף אחר עוף, חבר. רק תיקח את זה עוף אחר עוף.”

“אנחנו יכולים לעזור לדור הבא, באמצעות הסיפורים שאנחנו כותבים היום.”

“אני מוצאת כאב, דווקא יפה. יש לו דרך כאוטית לטלטל הכול שפעם התעלמנו ממנו, כדי להעצים אותנו להתקדם מעבר לכל דבר שכבר לא משרת את הטוב שבנו.”

“סיפורים אולי הם שקרים, אבל הם שקרים טובים שאומרים דברים אמיתיים, ושלעיתים יכולים לשלם את שכר הדירה.”

“נדרשת משמעת נפשית יוצאת דופן כדי להעביר את החוויה האנושית בלי עיוות. אמירת אמת אינה טבעית. שקר הוא היבט חשוב של האנושות. אנו משקרים לאנשים אחרים כדי למנוע פגיעה ברגשותיהם, ואנו מרמים את עצמנו כדי להגן על תחושתנו האצילית של היותנו אדם טוב. חוסר יושר ואי-דיוק משמרים את חיפושנו אחר הנאה אישית בלתי פוסקת. אני אמנע מרדיפת הנאה ואטפח דיוק של המחשבה ואופי מוסרי, שאמירת האמת היקרה מחייבת. קריאה וכתיבה, יחד עם התבוננות בטבע והרהור למדני בחוויות אישיות חיות, הן מתודולוגיית התהליך שתקרב אותי ביותר לגילוי האמת הבלתי פגומה של הקיום ולהפיכתי לדיקן של כל האמת, היופי והטוב הטהורים בעולם הזה.”

“אתה מדבר ספרים עד כלותם, אמר; למה אינך כותב אחד? אני חובב קריאת ספרים יותר מדי מכדי לרצות לכתוב אותם, מר ארסקין. הייתי רוצה לכתוב רומן, כמובן, רומן שיהיה יפהפה כשטיח פרסי ובלתי מציאותי.”

“באותו מאמר עצמו, סעיד (שסוקר את פיטר סטנסקי ואת ויליאם אברמס, מחברי־שותפים האובססיביים להבחנה בין בלייר לאורוול) מברך אותם על השימוש הנמרץ שלהם בטאוטולוגיה: זה אכן יוצא דופן למדי. אורוול אכן פגש את גארט בליברפול ב־1936, והתרשם מאוד לגלות שהוא הכיר אותו כבר דרך כתיבתו הבדויה — בשם מאט לואו — עבור אדלפיי של ג'ון מידלטון מארי. כפי שסיפר ביומנו: כך שהראיה שאמורה כביכול לבייש את אורוול מתוך ניגוד מסופקת למעשה על ידי — לא אחר מאשר אורוול עצמו! זה רק מעט טוב יותר מן ההרגל האחר של אויביו, לתקוף אותו על דברים שהוא מצטט כאמירות של אחרים, כאילו הוא עצמו אמר אותם במקום זאת. (הרעיון שסופר חייב להיות מסוגל "להרשות לעצמו" לכתוב שונה במקצת, וכרעיון הוא במידת מה — אם להשתמש במונח אופנתי של השמאל החדש — "בעייתי". אילו רק הבורגנים היו מסוגלים לכתוב, הרבה עבודה לעולם לא הייתה נכתבת, ולמותר לציין, אורוול כלל לא היה פוגש את גארט מלכתחילה.)”

“צרו מהלב.”

“אין דבר טוב יותר מביטויים במילים”

“אתה שיקוי הקסם של עצמך. אל תבזבז אף טיפה.”

“הסיפורים שלנו חייבים להיכתב, להישתף ולהיות מועברים.”

“כוחו של סופר הוא בכך שהוא מעין אל. הוא יכול ליצור עולמות משלו ולאכלס אותם באנשיו שלו, הכול בכוח דמיונו. זה הדבר הקרוב ביותר שאדם יכול להתקרב בו אל האלים. אין פלא שהסופרים המצליחים ביותר נחשבים לבני אלמוות”

“מודעות עצמית היא אויבת כל אמנות, תהיה זו משחק, כתיבה, ציור, או החיים עצמם, שהם האמנות הגדולה מכולן.”

“[השטן] יש מאות סוכנים הכותבים ספרות פורנוגרפית ומפיקים סרטי מין כדי לזהם את [הנפש]. יש לו אינטלקטואלים בעמדות בכירות המלמדים פילוסופיה נהנתנית ומתירנית . . . הם חסרים עוגן לעצמי האמיתי שלהם.”

“אני לא שולט בכתיבה שלי - היא שולטת בי.”

“עמוד בראש צוק וקפוץ ממנו ובנה את כנפיך בדרך למטה.”

“החיים הם ספר. המשיכו לכתוב את הספר שלכם.”