זמן

Time is the invisible force that stretches and contracts in these words—sometimes a relentless tide, other times a fleeting breath, always pulling at what we hold dear. Here, it’s measured in moments of longing, the weight of years, and the quiet hum of what slips away.

5,762 ציטוטים — עמוד 65 מתוך 289

“ואסיים בכך שאומר זאת. משום שהאנטישמיות היא הסנדק של הגזענות והשער לעריצות, לפשיזם ולמלחמה, יש לראות בה לא את אויבו של העם היהודי, כפי שלמדתי, אלא את אויבה המשותף של האנושות ושל הציוויליזציה, ויש להילחם בה בעקשנות רבה מסיבה זו, ובייחוד בצורתה העכשווית, הארסית ביותר, של הג'יהאד האסלאמי. הרוצח המבחיל של דניאל פרל התחנך ב-London School of Economics. המחבל שלנו בחג המולד מעל דטרויט היה ממכללה לונדונית סמוכה, יושב ראש אגודת הסטודנטים האסלאמית. פוגרומים רבים נגד יהודים מדווחים כיום מכל רחבי אירופה בשעה שאני מדבר, ואנו יכולים רק לצפות שהדבר יחמיר, ועלינו לוודא שההגנות שלנו אינן מוזנחות. תפקידנו הוא לקרוא לדבר המלוכלך הזה, המגפה הזאת, המזיק הזה, בשמו הנכון; להתנגד לו ללא הרף, תוך ידיעה מתמדת שהוא כנראה, בסופו של דבר, אינו ניתן לעקירה, ולהביא בחשבון ששנאתו כלפינו היא מחמאה, ולהחליט, לפחות בחלק מן הזמן, לעשות מעט יותר כדי להיות ראויים לה. תודה.”

כריסטופר היצ'נס

“פעם אחת היא התקשרה להזמין אותי לקונצרט של קונצ'רטי לפסנתר מאת ליסט. הסולן היה פסנתרן דרום אמריקאי מפורסם. פניתי את לוח הזמנים שלי והלכתי איתה לאולם הקונצרטים שבפארק אואנו. הביצוע היה מזהיר. הטכניקה של הסולן הייתה יוצאת מן הכלל, המוזיקה עדינה ועמוקה כאחת, והרגשות הלוהטים של הפסנתרן היו שם כדי שכולם יחושו בהם. ובכל זאת, גם כשעיניי עצומות, המוזיקה לא סחפה אותי. וילון דק עמד ביני לבין הפסנתרן, ולא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להגיע אל הצד השני. כשסיפרתי זאת לשימאמוטו אחרי הקונצרט, היא הסכימה. "אבל מה היה לא בסדר בביצוע?" היא שאלה. "חשבתי שהוא היה נפלא." "את לא זוכרת?" אמרתי. "בתקליט שהיינו מאזינים לו, בסוף הפרק השני היה איזה שריטה זעירה שאפשר היה לשמוע. פוצ'י! פוצ'י! איכשהו, בלי השריטה הזאת, אני לא מצליח להיכנס למוזיקה!" שימאמוטו צחקה. "אני לא בדיוק הייתי קוראת לזה הערכת אמנות." "לזה אין שום קשר לאמנות. שיניחו לנשר קירח לבלוע את זה, מבחינתי. לא אכפת לי מה מישהו אומר; אני אוהב את השריטה הזאת!" "אולי אתה צודק," היא הודתה. "אבל מה זה הסיפור הזה על נשר קירח? על נשרים רגילים אני יודעת—הם אוכלים גופות. אבל נשרים קירחים?" ברכבת בדרך הביתה הסברתי את ההבדל בפירוט רב. ההבדל במקום שבו הם נולדים, בקול הקריאה שלהם, בתקופות הרבייה שלהם. "הנשר הקירח חי מבליעת אמנות. הנשר הרגיל חי מבליעת גופות של אנשים אלמונים. הם שונים לגמרי." "אתה מוזר!" היא צחקה. ושם, במושב הרכבת, היא הזיזה קלות מאוד את כתפה כדי לגעת בכתפי. הפעם האחת והיחידה בשני החודשים שחלפו שבה גופינו נגעו.”

הרוקי מוראקמי