תפירה

“אמאי קנתה לי מכונת תפירה. כשעזבתי לבית הספר התיכון, נתנה לי מכונת תפירה, מכונת כתיבה וארנק, ואמא עבדה כמשרתת 12 שעות ביום, וזאת כדי שיהיה לי.”

“בת דודי הלן, שהיא עכשיו בשנות התשעים לחייה, הייתה בגטו ורשה במהלך מלחמת העולם השנייה. היא ועוד כמה מהבנות בגטו היו צריכות לתפור בכל יום. ואם היו מוצאים אצלך ספר, זה היה עונש מוות אוטומטי. היא הצליחה להשיג עותק של חלף עם הרוח, והיא הייתה מקדישה שלוש או ארבע שעות מזמן השינה שלה בכל לילה כדי לקרוא. ואז, במהלך השעה בערך שבה הן היו תופרות למחרת, היא הייתה מספרת לכולן את הסיפור. הבנות האלה סיכנו מוות ודאי בשביל סיפור. וכשהיא סיפרה לי את הסיפור הזה בעצמה, זה באמת גרם לי להרגיש שמה שאני עושה חשוב יותר. כי לתת לאנשים סיפורים זה לא מותרות. זה בעצם אחד הדברים שעבורם אתה חי ומת.”