כוח

“חשמלאים שאוהבים בריאות טובה נמנעים מעבודות תשתית חשמליות בעלות עוצמה גבוהה מאוד, הידועות כרעילות ביולוגית.”

“הכוח הגדול ביותר של האנושות הוא כוחה של האהבה.”

“בואו נאמין בכוח האהבה.”

“הסיבה היחידה לכך שאתה מאוים על ידי השטן, ושאתה מפחד ממנו, או ממה שהוא יכול לעשות, היא משום שאתה חי בבורות (בחושך), שהוא התחום שלו.”

“המכונות מתקבלות כאלוהים משום שהן יפות ומחוברות ערך משום שהן מעניקות כוח; הן נמשכות בזעזוע משום שהן מופלגות ומבוזות משום שהן מחייבות עבדות.”

“האנשים המסוכנים ביותר בעולם אינם המיעוט הזעיר שמסית למעשי רשע, אלא אלה שעושים את המעשים עבורם – תמורת משכורת. לפעול בלי מצפון, אבל תמורת משכורת, הופך כל אחד לחיה מסוכנת. השטן היה חסר אונים אילו לא היה יכול לפתות אנשים לעשות את עבודתו. לכן, כל עוד הכסף ממשיך לפתות את הרעבים, את חסרי התקווה, את השבורים, את החמדנים ואת הנזקקים, תמיד תהיה מלחמה בין אנשים.”

“אלוהים מוגבל על ידי הבורות שלנו.”

“הפחד מביקורת מקפיא את כוח היצירתיות”

“האמת היא שאם אינך מצטרף לדרך החסידות, אז אין לך שום סיבה להתלונן כאשר הרשעים עסוקים בתכנון ובסלילת נתיב הרשעות.”

“יהי כוחך תפילה”

“הכוח השולט ניצב תמיד מול השאלה, ״בנסיבות כאלה וכאלה, מה היית עושה?״, ואילו האופוזיציה אינה מחויבת לשאת באחריות או לקבל החלטות ממשיות.”

“מנהל משק הבית בכתובים שלעיל הוא עבד שמשרת”

“פצעיה העניקו לה מקור כוח גדול, משום שהם חיו באותו מקום כמו לבה”

“באותו יום סוער במדבר, עם זאת, הרבה השתנה עבורי. עלינו שיהיו לנו המטרות שלנו, החלומות שלנו, ועלינו לשאוף אליהם. איננו אלים, עם זאת; אין לנו הכוח לעצב כל היבט של העתיד. והדרך שהעולם מכין לנו היא דרך שמלמדת ענווה אם אנו מוכנים ללמוד.”

“אם היו לנשים כוח, מה היו הגברים אלא נשים שאינן יכולות להרות? ומה היו הנשים אלא גברים שיכולים?...אני אומרת, הגברים נותנים לה [למלכה] את הכוח. הם מאפשרים לה להשתמש בכוחם. אך הוא לא שלה, אינו בגלל שהיא אישה שהיא חזקה, אלא למרות זאת.”

“תמיד הייתה זו זכותם של ילדים ושל כסילים למחצה להצביע על כך שלקיסר אין בגדים. אבל הכסיל למחצה נשאר כסיל למחצה, והקיסר נשאר קיסר.”

“מה שאני מנסה לומר הוא זה. סוג מסוים של חרא, סוג מסוים של קיפאון, סוג מסוים של אפלה, ממשיך להתרבות בכוחו שלו במעגל סגור משל עצמו. וברגע שהוא עובר נקודה מסוימת, אף אחד לא יכול לעצור אותו — אפילו אם אותו אדם עצמו רוצה לעצור אותו.”

“מי שיש לו 'סיבובים' גבוהים יותר של האינטלקט, יש לו כוח הבנה גבוה יותר. הוא יבין לפני שיהיה צורך בהסבר. לפועלים אין אפילו חמישה 'סיבובים' בדקה, ולאינטלקטואל יש אלף עד אלפיים 'סיבובים' בדקה. ככל ש'הסיבובים' גבוהים יותר, כך הוא יבין מהר יותר את 'המדע' הזה [אקרם ויגנאן].”

“כפי שכולכם יודעים, במהלך החיים אנו חווים סוגים רבים של כאב. כאבי הגוף וכאבי הלב. אני יודע שחוויתי כאב בצורות רבות ושונות, ואני בטוח שגם אתם. אבל ברוב המקרים, אני בטוח שמצאתם שקשה מאוד להעביר לאדם אחר את האמת של אותו כאב: להסביר אותו במילים. אנשים אומרים שרק הם עצמם יכולים להבין את הכאב שהם חשים. אבל האם זה נכון? אני, לפחות, אינני מאמין שכן. אם, לנגד עינינו, אנו רואים מישהו שסובל באמת, לעיתים אנו חשים את סבלו וכאבו כאילו היו שלנו. זהו כוחה של האמפתיה. האם אני מבהיר את עצמי? הוא הפסיק ודילג במבטו שוב על פני החדר. הסיבה שאנשים שרים שירים לאנשים אחרים היא מפני שהם רוצים שיהיה להם הכוח לעורר אמפתיה, להשתחרר מן הקליפה הצרה של העצמי ולחלוק את כאבם ושמחתם עם אחרים. כמובן, אין זה דבר קל. ולכן הערב, כמעין ניסוי, אני רוצה שתתנסו בסוג פשוט יותר, גופני יותר, של אמפתיה. אורות, בבקשה. כולם במקום השתתקו כעת, כל העיניים נעוצות בבמה. בתוך הדממה, האיש בהה אל החלל, כאילו כדי להשהות רגע או להגיע למצב של ריכוז נפשי. ואז, בלי לומר מילה, הוא החזיק את ידו מעל הנר הדולק. לאט לאט הוא קירב את כף היד עוד ועוד אל הלהבה. מישהו בקהל השמיע צליל שנשמע כמו אנחה או גניחה. אפשר היה לראות את קצה הלהבה שורף את כף ידו של האיש. כמעט אפשר היה לשמוע את רחש חריכת הבשר. אישה אחת פלטה צעקה חדה וקטנה. כל השאר רק צפו באימה קפואה. האיש עמד בכאב, פניו מעוותות בייסורים. מה לעזאזל זה היה? למה הוא היה צריך לעשות דבר מטופש וחסר היגיון כזה? הרגשתי שפיותי מתייבשת. אחרי חמש או שש שניות כאלה, הוא הסיר באטיות את ידו מן הלהבה והניח את הצלחת עם הנר עליה על הרצפה. ואז הצמיד את ידיו זו לזו, כפות הידיים הימנית והשמאלית לחוצות זו אל זו. כפי שראיתם הערב, גבירותיי ורבותיי, כאב יכול ממש לשרוף את בשרו של אדם, אמר האיש. קולו נשמע בדיוק כפי שנשמע קודם לכן: שקט, יציב, קר. לא נותר כל זכר לסבל על פניו. אדרבה, הוא הוחלף בחיוך קלוש. והכאב שבוודאי היה שם, יכולתם לחוש כאילו היה שלכם. זהו כוחה של האמפתיה.”

“ישנם שני היבטים של קיומו של האדם, שהם תחום־הסמכות המיוחד והביטוי של תחושת־החיים שלו: אהבה ואמנות. אני מתייחסת כאן לאהבה רומנטית, במשמעות הרצינית של המונח הזה — בניגוד להתאהבויות השטחיות של אלה שתחושת־החיים שלהם נטולת כל ערכים עקביים, כלומר, כל רגשות מתמשכים מלבד פחד. אהבה היא תגובה לערכים. האדם מתאהב באמצעות תחושת־החיים שלו — באותו סכום מהותי, באותה עמדה יסודית או דרך של התמודדות עם הקיום, שהיא מהותה של אישיות. האדם מתאהב בהתגלמות הערכים שעיצבו את אופיו של אדם אחר, ערכים המשתקפים במטרותיו הרחבות ביותר או במחוותיו הקטנות ביותר, ויוצרים את סגנון נשמתו — הסגנון האישי של תודעה ייחודית, שאינה חוזרת על עצמה ואינה ניתנת להחלפה. תחושת־החיים של האדם עצמו היא הפועלת כבוררת, והיא מגיבה למה שהיא מזהה כערכיו הבסיסיים של האדם האחר. אין זה עניין של אמונות מוצהרות (אף כי אין הן בלתי־רלוונטיות); זהו עניין של הרמוניה עמוקה הרבה יותר, מודעת ותת־מודעת. שגיאות רבות ואכזבות טראגיות אפשריות בתהליך זה של זיהוי רגשי, שכן תחושת־החיים, כשלעצמה, אינה מדריך קוגניטיבי מהימן. ואם יש דרגות של רוע, הרי שאחת התוצאות המרושעות ביותר של המיסטיציזם — במונחי סבל אנושי — היא האמונה שאהבה היא עניין של "הלב", לא של התבונה; שאהבה היא רגש שאינו תלוי בהיגיון; שאהבה היא עיוורת ואטומה לכוחה של הפילוסופיה. אהבה היא ביטוי של פילוסופיה — של סכום פילוסופי תת־מודע — ואולי אין היבט אחר של הקיום האנושי הזקוק לכוחה המודע של הפילוסופיה נואשות כל כך. כאשר כוח זה נקרא לאמת ולתמוך בהערכה רגשית, כאשר אהבה היא אינטגרציה מודעת של תבונה ורגש, של תודעה וערכים, אז — ורק אז — היא התגמול הגדול ביותר של חייו של האדם.”