קרמיקה

“התזה הכללית שלי הייתה כמעט כזו: האמנים הרעילו את העולם בכך שהם היו מתקדמים באופן בלתי צודק, בלתי נדרש וזמני. הפוליטיקאים חייבים להיות מתקדמים, כלומר חייבים לחיות בעתיד, כי הם יודעים שהם עשו רק רע בעבר. אך האמנים, שסבלו צדק מאז תחילת העולם, שייתכן שהיו האנשים היחידים שסבלו צדק גם בתחילת העולם, כשהם ציירו כלי חרס או תכננו ציורי קיר פרימיטיביים על הסלע בזמן שאחרים לחמו או הקריבו קרבנות אדם, אין להם זכות להזלזל בעבר שלהם.”

“במקרה הנוצרי המיוחד יש צורך להתנגד לאי-השוויון הכבד של התייאוש. כמעט בלתי אפשרי להעניק לתכנים את החיות שלהם, מכיוון שהם מוכרים; ואצל בני-האדם הנופלים, לעיתים קרובות נכון שמכירות היא תייאוש. אני מושבע שאם היינו יכולים לספר את הסיפור על-טבעי של ישו מילה במילה כעל גיבור סיני, לקרוא לו בן השמיים במקום בן האלוהים, ולעקוב אחר האור הנפיץ של כתרו בתיל הזהב של תפירות סיניות או בצבע הזהב של כלי-פוטריה סיניים, במקום בצבע הזהב של ציורי הקתוליים הישנים שלנו, היו קולות אחידים על טוהרו הרוחני של הסיפור. לא נשמעו אז דברים על אי-הצדקיות של החלפה או על הבלתי-לוגיות של כפרה, על ההפרזה העל-טבעית של עול הסünde או על הערמומיות הבלתי-אפשרית של הפרת חוקי הטבע. היינו נהנים מהגיבורייות של הרעיון הס”