“אני לא רוצה להיות נשואה יותר. בשעות האור דחיתי את המחשבה הזאת, אבל בלילה היא הייתה מכלה אותי. איזו קטסטרופה. איך יכולתי להיות נבלית כזאת, עבריינית כזאת, ולהמשיך כל כך עמוק לתוך נישואים, רק כדי לעזוב אותם? רק לפני שנה קנינו את הבית הזה. הרי רציתי את הבית היפה הזה, לא? הרי אהבתי אותו? אז למה עכשיו הייתי משוטטת במסדרונותיו בכל לילה, מייללת כמו מדיאה? הרי הייתי גאה בכל מה שצברנו — הבית המכובד בעמק ההדסון, הדירה במנהטן, שמונה קווי טלפון, החברים והפיקניקים והמסיבות, סופי השבוע שבילינו בשיטוט בין המעברים של איזו חנות-ענק מרובעת לבחירתנו, קונים עוד ועוד מכשירי חשמל באשראי? השתתפתי באופן פעיל בכל רגע של יצירת החיים האלה — אז למה הרגשתי ששום דבר מזה לא דומה לי? למה הרגשתי מוצפת כל כך מחובה, עייפה מלהיות המפרנסת העיקרית והמנהלת של הבית והמתאמת החברתית והולכת הכלב והאישה והאם לעתיד, ובאיזשהו מקום ברגעים הגנובים שלי — סופרת...? אני לא רוצה להיות נשואה יותר.”
אליזבת גילברט