אבל

“הלוואי שהבשר המוצק הזה היה נמס ומתאדה לטל! או שהבורא לא היה אוסר על התאבדות! אלוהים! הכל נראה לי כל כך עייף, חסר טעם ומייגע. גועל נפש! העולם הזה הוא גן מוזנח שרק עשבים שוטים גדלים בו. שזה יגיע לכדי כך! אבא שלי מת לפני חודשיים, לא, אפילו לא חודשיים. הוא היה מלך מצוין, ממש אל מול היצור הזה, והוא אהב את אמא שלי כל כך, שהוא לא נתן אפילו לרוח לגעת בפנים שלה. ואני צריך לזכור את זה? היא הייתה תלויה בו כאילו התיאבון שלה גדל ככל שהיא אכלה. ותוך חודש – עדיף לא לחשוב על זה – שבריריות, השם שלך הוא אישה! חודש אחד, לפני שהנעליים שבהן הלכה אחרי ארון המתים של אבא שלי הספיקו להתבלות, כשהיא בוכה כמו ניובה – היא התחתנה עם דוד שלי, אחי אבא שלי, שהוא לא דומה לאבא שלי יותר מאשר שאני דומה להרקולס. תוך חודש! לפני שהדמעות המזויפות על הלחיים שלה הספיקו להתייבש. איזו מהירות מרושעת, לרוץ ככה למיטה של גילוי עריות! זה לא יכול להיגמר בטוב. אבל הלב שלי נשבר, כי אני חייב לשתוק.”

“ששש, עינה, הכול יהיה בסדר. אני מבטיח, תעברי את זה. היא לא נאבקה בו, אלא אחזה בחולצתו, בוכה חרישית לתוכה כמו קודם. הוא החל לזמזם ברכות, מנגינה ארצית מוכרת. עד מהרה הוא שר את המילים בקולו העמוק והמנחם. השיר עצמו נועד להרגיע, והאופן העדין שלו הפך אותו ליעיל עוד יותר. עינה זיהתה את השיר. היא נרדמה לצליל המרגיע של ה”

“אבל הוא לא ביקש ממני לספר על זה.”

“היינו מעדיפים רווח בלבד וללא כל הפסד בחיים, אך בכך לא היינו מרוויחים דבר מלבד הפסד גדול.”

“כשנפל ביאור למוות, לא מפצע ולא מכאב, אלא מכוח הגיל, ראו לראשונה האלדר את הירידה המהירה של חיי בני האדם, ומותו של התשוקה שלא ידעו בו הם עצמם, וישאו בכבדות על אובדן חבריהם. אך ביאור, בסופו של דבר, שחרר את נשמתו מרצון ויצא בשלום, והאלדר התפלאו מאוד בגורלו המופלא של בני האדם, כי בכל חכמתם לא היה להם סיפור על כך, וסופו היה מוסתר מהם.”

“כשלוק כרע ברך לצד גופתו, קלרי לא יכלה שלא להיזכר במה שאמר על כך שאהב פעם את ואלנטיין, על כך שהיה חברו הקרוב ביותר. לוק, חשבה בכאב. בוודאי הוא לא יכול להיות עצוב — או אפילו אבל? אבל שוב, אולי לכל אחד צריך להיות מישהו שיתאבל עליו, ולא היה אף אחד אחר שיתאבל על ואלנטיין.”

“האם זה רציונלי להאמין באל רע? בכל מקרה, באל רע עד כדי כך? הסדיסט הקוסמי, האידיוט הזדוני?”

“לפעמים אנחנו מצפים שהחיים יתנהלו בדרך מסוימת, וכשזה לא קורה אנחנו מאשימים אחרים או רואים בזה סימן, במקום להתמודד עם הכאב של הבחירות שהיינו צריכים או לא היינו צריכים לעשות. ריפוי אמיתי לא יתחיל עד שנפסיק לומר, אלוהים מנע את זה או את זה. לעיתים קרובות, בניסיון שלנו להגן על עצמנו מכאב, אנחנו משאירים דברים לגורל ולא לוקחים סיכונים. או שאנחנו לא מתאמצים מספיק כדי לשמור על הברכות שניתנו לנו. אולי לא זיהינו ברכה, עד שהיה מאוחר מדי. לעיתים קרובות, דווקא השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו הם שמותירים אותנו תקועים באשליה שאיננו אחראים לחיינו. אנחנו משאירים הכול בידי אלוהים. האמת היא שאנחנו לא עלים הנישאים ברוח אל גורלנו בלי שום שליטה. להאמין בכך פירושו לשלול מאיתנו את חופש הבחירה ואת זה של אחרים. השלב האחרון של האבל הוא קבלה. אי אפשר להגיע אליו באמצעות האמונה המתמדת שאלוהים רצה את התוצאות בחיינו, חרף חוסר המעש שלנו או מעשינו. לחשוב כך פירושו לבחור בבריחה הקלה מאחריותנו. לפעמים, לאלוהים אין שום קשר לזה. לפעמים, פשוט טעינו, והגנו על לבנו מפני קבלה של זה, בכך שהטלנו על אלוהים את התוצאה שלנו כסיבה לכך שהדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו. אמונה היא דבר יפה, אבל בלי עבודה אנחנו עלולים להיכנע למיסטיקה של הגורל, שבאמת לא מלמדת אותנו לקחים או השלכות למעשינו. ואז החיים הופכים לאשליה מעוותת של היעדר אחריות, כשאלוהים תמיד אשם בקרבות שנטשנו, ניצחנו או הפסדנו.”

“עכשיו, כשהוא רצה להרגיש כאילו הוא חולם חלום רע, הוא לא הרגיש כך. הוא חווה מציאות רעה, וזה היה משהו שממנו אי אפשר להתעורר.”

“עוני, דיכוי, צער ודיכאון יגברו, אם מדינה אינה חיה על פי חוקי האל.”

“במכה החוזרת עוברים אל דמעות ואל פאתוס. דמעות סנטימנטליות. כמעט שאני מעדיף את רגעי הייסורים. אלה לפחות נקיים וישרים. אבל אמבטיית הרחמים העצמיים, ההתבוססות, התענוג הדביק-מתקתק והנתעב של ההתמסרות להם—זה מגעיל אותי”

“אלוהים אבינו, פטריוטיים צעירים שלנו, אלילי ליבנו, יוצאים לקרב - היה איתם! ברוח - גם אנחנו יוצאים מהשלווה המתוקה של בתינו האהובים כדי להכות באויב. אלוהים, עזור לנו לקרוע את החיילים שלהם לגזרים מדממים עם הפגזים שלנו; עזור לנו לכסות את השדות המחייכים שלהם בגופות החיוורות של המתים הפטריוטים שלהם; עזור לנו להטביע את רעש התותחים בצרחות הפצועים שלהם שמתפתלים מכאב; עזור לנו להחריב את בתיהם הצנועים בהוריקן של אש; עזור לנו לשבור את הלב של האלמנות התמימות שלהם ביגון שאין לו מרפא; עזור לנו להשליך אותם ללא קורת גג, עם ילדים קטנים שנודדים ללא חבר בשממה של ארצם החרבה, בבלויי סחבות, ברעב ובצמא, נתונים לחסדי להבות השמש בקיץ ורוחות הקרח בחורף, שבורי רוח, מותשים מהמאמץ, מתחננים בפניך למקלט הקבר ומסורבים - למעננו, אלו שסוגדים לך, ה', רסק את תקוותיהם, קלל את חייהם, הארך את מסעם המר, הכבד את צעדיהם, השקה את דרכם בדמעותיהם, כתים את השלג הלבן בדם רגליהם הפצועות! אנחנו מבקשים זאת, ברוח של אהבה, ממי שהוא מקור האהבה, והוא המקלט והידיד הנאמן תמיד של כל מי שסובל ומחפש את עזרתך בלב שפל ומתחרט. אמן.”

“דרכי הרחמים והסליחה אפשרו לי לשמור על הערכה לעבודתה ולהתמודד עם האבל וההפרעה שהרגשתי בעקבות אובדן הקשר הזה. אימוץ הרחמים אפשר לי להבין מדוע היא עשתה את מה שעשתה ולסלוח לה. לסלוח פירושו שאני יכולה לראות אותה עוד כחברה בקהילתי, כזו שיש לה מקום בלבי אם תבחר לקחת אותו.”

“אי אפשר לראות שום דבר כראוי כשהעיניים שלך מטושטשות מדמעות. ברוב הדברים אי אפשר להשיג את מה שרוצים אם רוצים אותו נואשות מדי: מכל מקום, אי אפשר להפיק ממנו את המיטב. עכשיו! בואו נדבר באמת ברצינות — זה משתיק את כולם. אני מוכרח לישון טוב הלילה — זה מביא שעות של ערות. משקאות טעימים מתבזבזים על צימאון רעב באמת. האם גם כאן עצם עוצמת הגעגוע היא שמורידה את מסך הברזל, שגורמת לנו להרגיש כאילו אנו מביטים אל תוך ריק כשאנו חושבים על מתינו? מי שמבקש (לפחות מי שמבקש בלהיטות יתרה מדי) לא מקבל. אולי לא יכול.”

“לכנסיות רבות כיום יש תוכניות מיוחדות עבור אנשים המתאבלים, ואלה יכולות להיות מועילות מאוד.”

“אך אותו צער והשמחה הזאת היו כאחד מחוץ לכל תנאי החיים הרגילים; הם היו, כביכול, חרכי הצצה באותו חיים רגילים, שדרכם נגלו הבהובים של משהו נשגב. ובהתבוננות באותו משהו נשגב הנפש התרוממה לגבהים שאין לתארם, שעד אז לא היה לה כל מושג עליהם, ושכלם פיגר אחריהם, מבלי שהיה מסוגל להדביקם.”

“מוחות עיוורים גרועים יותר מעיניים עיוורות. העובדה שיש לך עיניים אינה אומרת שיש לך חזון. בעלי חזון אינם רק מביטים, הם רואים, בעוד שאנשים אחרים רק מביטים.”

“הכירי בכך שיש רגעים שפשוט איומים — נואשים וקודרים וכואבים ואומללים ושום דבר מלבד ייסורים. שום מחשבה אמיתית ועליזה בעולם לא תתקן זאת. אז תני לי לבכות קצת. אל תנסי למצוא קרן שמש במקום שבו תכרוך אותי תכריכי האפלה. תני לי להתאבל. ואז, אחרי הסערה, כשהדמעות יתייבשו ועיניי יבחרו להיפקח, אחפש את קשת התקווה שלך.”

“צערי הפרטי הוא מטבע כה שוצף וגואה עד שהוא מציף ובולע צערים אחרים, והוא עדיין הוא עצמו.”

“עלינו לוודא שבשאיפתנו לאושר ולחיוביות, לא נאבד גם את יכולתנו לחוות את הצד האחר של החיים. תחושות של צער וכבוד למי שהלכו לעולמם הן מחשבות מכובדות שיש לחשוב ורגשות מכובדים שיש לחוש. בחיפוש אחר האושר, אסור לנו לפחד מן הצער עד כדי כך שנאבד את היכולת להתמודד עמו כראוי. יש דרך בריאה להתמודד גם עם צער וגם עם שמחה; את שניהם צריך להביט ישר בפנים, בעיניים.”