“היא ממש לא שנאה אותו. לא, השנאה נעלמה מזמן, וכבר מזמן היא התביישה על כך שאי פעם חשה כלפיו סלידה שאפשר לקרוא לה כך. הכבוד שרחשה לו בעקבות ההכרה בתכונותיו הטובות, שהיה בתחילה בלתי רצוי, הפסיק מזמן להיות משהו שמעיק עליה; עכשיו הוא הפך למשהו ידידותי יותר בזכות העדות החיובית ששמעה עליו אתמול, שהאירה את אופיו באור כל כך אוהד. אבל מעל הכל, מעל הכבוד וההערכה, היה בתוכה רצון טוב שלא ניתן להתעלם ממנו. זו הייתה הכרת תודה – לא רק על כך שפעם אהב אותה, אלא על כך שהוא עדיין אוהב אותה מספיק כדי לסלוח על כל העוקצנות והמרירות שהפגינה כשדחתה אותו, ועל כל ההאשמות הלא מוצדקות שהטיחה בו. הוא, שחשבה שינסה להימנע ממנה ככל האפשר, נראה במפגש המקרי הזה כמי שמבקש לשמר את הקשר, ובלי שום מחוות מוגזמות או התנהגות מוזרה, הוא פנה לבקש את הערכת חבריה ושאף להכיר אותה לאחותו. שינוי כזה מצד גבר בעל גאווה כזו עורר בה לא רק פליאה אלא גם הכרת תודה – כי ברור שזה נובע מאהבה, אהבה יוקדת; ובתור שכזו, הרושם שזה הותיר בה היה מעודד, ובהחלט לא בלתי נעים, גם אם היא לא ידעה בדיוק איך להגדיר אותו.”
ג'יין אוסטין