“מתוך תיק היד שלה היא מוציאה פודרייה עגולה מצופה זהב עם סיגליות על המכסה. היא פותחת אותה, משחררת את האני האחר שלה, ומעבירה את קצה אצבעה סביב פינות פיה, השמאלית, הימנית; ואז היא מסובבת החוצה מקל ורוד ומטפטפת על לחייה ומטשטשת, משנה את צורתה, מבצעת את הקסם היחיד שנותר לה. ישבן על תרמיל, כרית הרמון, ורוד על הלחיים ושחור בדיסקרטיות סביב העיניים, אדום כדם ושחור כאבוני, חיקוי תפור ומקופל של תמונת מגזין שהיא עצמה חיקוי של אישה שגם היא חיקוי, המקור אינו בשום מקום, מלאך חסר שיער ובעל אונות באותו גן עדן שבו האל הוא עיגול, נסיכה שבויה בתוך ראשו של מישהו. היא נעולה בפנים, אסור לה לאכול או לחרבן או לבכות או ללדת, שום דבר לא נכנס, שום דבר לא יוצא. היא מורידה את בגדיה או לובשת אותם, ארון בגדים של בובת נייר, היא מזדווגת תחת אורות סטרוב עם פלג גופו של הגבר בעוד מוחו צופה מתא השליטה המזוגג שלו בקצה האחר של החדר, פניה מתעוותות לתנוחות של התרוממות רוח ושל נטישה מוחלטת, זה הכול. היא לא משועממת, אין לה שום עניינים אחרים.”
מרגרט אטווד