“אז הקול — שהציג את עצמו כנסיך העולם הזה, הישות היחידה שבאמת יודעת מה קורה על פני האדמה — החל להראות לו את האנשים שסביבו על החוף. האב הנפלא, שהיה עסוק באריזת הדברים ובעזרה לילדיו ללבוש כמה בגדים חמים, ושממש היה רוצה לנהל רומן עם מזכירתו, אבל פחד מתגובת אשתו. אשתו, שהייתה רוצה לעבוד ולזכות בעצמאות, אבל פחדה מתגובת בעלה. הילדים, שמתנהגים יפה כי פחדו שייענשו. הנערה, שקראה ספר לבדה מתחת לסוכך, כאילו לא אכפת לה, אבל בפנים פחדה לבלות את שארית חייה לבדה. הנער, שרץ סביב עם מחבט טניס, מפוחד מכך שייאלץ לעמוד בציפיות של הוריו. המלצר, שהגיש משקאות טרופיים ללקוחות העשירים, ופחד שיפוטר בכל רגע. הצעירה, שרצתה להיות רקדנית, אבל במקום זאת למדה משפטים, כי פחדה ממה שהשכנים יגידו. הזקן, שלא עישן ולא שתה ואמר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב בזכות זה, כשבפועל היה זה פחד המוות שלחש באוזניו כמו הרוח. הזוג הנשוי, שרץ על פני החוף, מתיז בקצף הגלים, עם חיוך על פניהם אך עם פחד בלבם, שאמר להם שבקרוב יהיו זקנים, משעממים וחסרי תועלת. האיש השזוף, שיצא בהדרו בסירתו מול כולם ונופף וחייך, אבל פחד כי יכול לאבד את כל כספו מרגע לרגע. בעל המלון, שצפה בכל המראה האידילי ממשרדו, ניסה לשמור על כולם שמחים ועליזים, דחק ברואי החשבון שלו ליתר ערנות, ופחד כי ידע שלמרות כל יושרו פקידי הממשלה עדיין ימצאו טעויות בחשבונותיו אם ירצו בכך. היה פחד בכל אחד ואחד מן האנשים שעל החוף היפהפה הזה ובערב עוצר הנשימה הזה. פחד מלהיות לבד, פחד מן החושך הממלא את דמיונם בשדים, פחד לעשות דבר שאינו מופיע במדריכי ההתנהגות הטובה, פחד מכך שאלוהים יעניש כל טעות, פחד לנסות ולהיכשל, פחד להצליח ולהיאלץ לחיות עם קנאתם של אנשים אחרים, פחד לאהוב ולהידחות, פחד לבקש העלאה בשכר, לקבל הזמנה, ללכת למקום חדש, לא לדעת לדבר שפה זרה, לא ליצור את הרושם הנכון, להזדקן, למות, שיצביעו עליך בגלל פגמיך, שלא יצביעו עליך בגלל מעלותיך, שלא ישימו לב אליך לא בגלל פגמיך ולא בגלל מעלותיך.”
פאולו קווליו