“מה שאנו יכולים לדמיין כסביר הוא פס צר באמצע ספקטרום רחב הרבה יותר של מה שאפשרי בפועל. [ע]ינינו בנויות להתמודד עם פס צר של תדרים אלקטרומגנטיים. [א]יננו יכולים לראות את הקרניים שמחוץ לפס האור הצר, אבל אנו יכולים לערוך עליהן חישובים, ואנו יכולים לבנות מכשירים שיזהו אותן. באותו אופן, אנו יודעים שממדי הגודל והזמן משתרעים בשני הכיוונים הרבה מעבר לתחום של מה שאנו יכולים להמחיש. מוחנו אינו מסוגל להתמודד עם המרחקים הגדולים שבהם עוסקת האסטרונומיה או עם המרחקים הקטנים שבהם עוסקת הפיזיקה האטומית, אבל אנו יכולים לייצג את המרחקים האלה בסמלים מתמטיים. מוחנו אינו יכול לדמיין פרק זמן קצר כמו פיקושנייה, אבל אנו יכולים לערוך חישובים על פיקושניות, ואנו יכולים לבנות מחשבים שיוכלו להשלים חישובים בתוך פיקושניות. מוחנו אינו יכול לדמיין פרק זמן ארוך כמו מיליון שנה, שלא לדבר על מיליארדי השנים שגאולוגים מחשבים דרך שגרה. כשם שעינינו יכולות לראות רק את אותו פס צר של תדרים אלקטרומגנטיים שהברירה הטבעית ציידה את אבותינו לראות, כך מוחנו בנוי להתמודד עם פסים צרים של גדלים וזמנים. ככל הנראה לא היה צורך בכך שאבותינו יתמודדו עם גדלים וזמנים שמחוץ לטווח הצר של התועלת המעשית היומיומית, ולכן מוחנו מעולם לא התפתח כך שיוכל לדמיין אותם. סביר שיש משמעות לכך שגודל גופנו שלנו, של כמה רגלים, נמצא בערך באמצע טווח הגדלים שאנו יכולים לדמיין. וגם אורך חיינו שלנו, של כמה עשרות שנים, נמצא בערך באמצע טווח הזמנים שאנו יכולים לדמיין.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←