“האדם הוא ביישן ומתנצל; הוא שוב אינו זקוף; אין הוא מעז לומר "אני חושב", "אני", אלא מצטט איזה קדוש או חכם. הוא מתבייש מול הלהב של עשב או מול הוורד הפורח. הוורדים האלה מתחת לחלוני אינם מפנים כל רמז לוורדים קודמים או לטובים מהם; הם מה שהם; הם קיימים עם אלוהים היום. אין להם זמן. יש פשוט הוורד; הוא מושלם בכל רגע של קיומו. לפני שניצן עלה נפתח, כל חייו פועלים; בפרח המלא אין עוד; בשורש חסר העלים אין פחות. טבעו מסופק, והוא מספק את הטבע, בכל רגע ורגע כאחד. אך האדם דוחה או זוכר; הוא אינו חי בהווה, אלא בעין מופנית לאחור מקונן על העבר, או, מבלי משים לעושר הסובב אותו, הוא עומד על קצות אצבעותיו כדי לחזות את העתיד. הוא אינו יכול להיות מאושר וחזק עד שגם הוא יחיה עם הטבע בהווה, מעל הזמן.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←