“הנער המשיך להקשיב ללבו בעוד הם חצו את המדבר. הוא בא להבין את התחבולות והתרגילים שלו, ולקבל אותו כפי שהיה. הוא איבד את פחדו, ושכח את הצורך שלו לשוב אל נווה המדבר, משום שיום אחד אחר הצהריים, לבו אמר לו שהוא שמח. "אף על פי שלפעמים אני מתלונן," אמר, "זה מפני שאני לבו של אדם, ולבבות של בני אדם הם כאלה. בני אדם מפחדים לרדוף אחר חלומותיהם החשובים ביותר, משום שהם מרגישים שאינם ראויים להם, או שלא יצליחו להגשים אותם. אנחנו, לבבותיהם, נעשים מלאי פחד רק מעצם המחשבה על אהובים שהולכים לעולמם לעד, או על רגעים שיכלו להיות טובים אך לא היו, או על אוצרות שאולי היו יכולים להימצא אך נותרו חבויים לעד בחולות. כי כשדברים כאלה קורים, אנו סובלים נורא.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←