“אני מאמינה בתנועה. אני מאמינה בגליל הקליל הזה, העולם. אני מאמינה בחצות ובשעת הצהריים. אבל מה עוד אני מאמינה בו? לפעמים בכל דבר. לפעמים באף דבר. זה משתנה כמו אור שמתרחק מעל בור. אני מאמינה בחיים, שאחד יום נאלץ כל אחד מאיתנו לוותר עליהם. כשאנחנו צעירים, חושבים שאיננו, שיש לנו יוצא מן הכלל. כילדה חשבתי שאני לא אגדל מעולם, שאני יכולה לרצות זאת. ואז הבנתי, רק לפני זמן קצר, שצעדתי מעבר לקו מסוים, מכוסה לא מודע באמת הגיל שלי. איך הגענו להיות כה זקנים? אני אומרת לצלעותי, לשיער הברזל שלי. עכשיו אני גדולה יותר מאהבתי, מחברי שנפטרו. אולי אגיע לימים שבהם תצטרך ספריית העיר ניו יורק להעביר את מקל ההליכה של וירג'יניה וולף. אני אצאף אותו לה, ואבנ”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←