“בקרב רוב הכותבים, סגנון הוא ברכה, הזמנה, הורדת הגשר הנע שבין האמן והעולם. ל־שו לא היה זמן לתחבולות כאלו. בניגוד לרוב בני ארצו, הוא תיעב חינניות, שהחשיב אותה כעדות של חולשה כרונית הפכפכה.”