“כל אותם הימים היה הזקן חי במתוך המתמכות לתקוות־פתאום סוערת וסתומה, וכדי שלא יהא דבר מעיב את אושרו, השתדל להעלים עינו מאותו אבק התהדרות בצמאון־הדמים, שהיה בנו, ואותה פשטנות קולנית, שבה מתרצים היינו בעת ההיא את כל בעיות־העולם.”