“יש משהו עיקש בנהמת המזגן, שבעתות של מנוחת־נפש יחסית הוא מוסיף על הרוגע, כמזמר שיר־ערש חדגוני לדממה. ואילו בשעה של עצבות וכאב קולו טוען את החלל בזעף קשה מנשוא, כאילו הייתה זו בהמת פרא שגניחתה לועגת למכאובך. כאב־הרפאים הזה נשקף לי לעתים דווקא מחפצים דוממים, שעדיין לא נגאלו ממגע היד שאחזה בהם ברגע מן הרגעים. וברגע הזה – דף הנייר העולה שורה אחר שורה מגליל מכונת־הכתיבה.”