“רוטנברג הפך זאת למושג יסוד בשיטתו: 'צמצום' כמודל ליחסים בין בני אדם, שכל אחד מהם מתבקש להפחית בערך עצמו כדי לפנות מקום לזולת; צמצום ביחסי מטפל־מטופל, שבו המטפל עצמו צריך לצמצם את מקומו כדי לא להנחית על המטופל תיאוריות אלא להקשיב לסיפורו שלו; צמצום המטופל את הבעיה שבגללה בא לטיפול, כך שיראה שהיא איננה חזות הכול בחייו.”