“חמש שנים הירקון היה הבית שלי, והבית הזה בגד! עד התאונה הייתי עליו פעמיים ביום. בגשם, בשמש, בברד היסטרי. התאונה בירקון הייתה סוג של שבר, ובכל זאת, כשחזרתי לחתירה לא הרגשתי אליו שום חיבור רגשי. הרי לא היו לי זיכרונות מהנחל, וגם מה שידעתי על הירקון, ידעתי מהסיפורים והתמונות, לא מהמוח. רק בשנה האחרונה דברים התחילו להשתנות. אני כבר לא חותרת צמוד אל החוף אלא באמצע. ובכל פעם שאני עוברת מתחת לגשר אני אומרת לעצמי, יש, ניצחתי.”