“'צור ישראל' של מגילת העצמאות הוא בישראל עצמו – הוא עצמותו ועוצמתו האנושיים של ישראל: ישראל שנתגלה בהיסטוריה. אולם השימוש במונח של התנ"ך והסידור לגבי ערכי תודעתנו והרגשתנו האנושיים ולגבי הכוחות המניעים של פעולתנו הלאומית־מדינית – שימוש זה גורם שגם האסוציאציות של קדושה – זאת אומרת של תוקף מוחלט – הכרוכות בכינוי זה מועברות על ערכים אלה. אם העם ושלומו והמולדת ובטחונה הם קודש, ואם החרב היא־היא 'צור ישראל' – אז גם קיביה אפשרית ומותרת...”