“נתברר בבהירות שאין למעלה הימנה, ששילובה של הדת במנגנון השלטוני של מדינה חילונית וביסוסה של המציאות הדתית על מנגנון זה אינו אלא פרוסטיטוציה של הדת לסיפוק אינטרסים שלטוניים, מפלגתיים, כיתתיים ואישיים. נתגלה, שיחסן האמיתי של המפלגות הפוליטיות ה"דתיות" להנהלה הדתית "הרוחנית", שבשמה דגלו ואותה רצו לעטוף במעטפת של קדושה - יחסם של הדתיים-לאומיים ל"רבנות הראשית" שלהם ושל האגודאים ל"מועצת גדולי התורה" שלהם - הוא כיחס הסרסור לקדשה המחזיקה בו: כשאין לו טובת-הנאה ממנה, הוא בועט בה.”