“עתה, בגלות, שורה רוח הקודש על אדם ביתר קלות מאשר בימים שבית המקדש היה קיים. משל למלך שהורד ממלכותו וגורש מארצו והיה נודד ממקום למקום. אם היה בא לבית עניים, אף כי נתנו לו מאכלים גרועים ומשכב גרוע, אלא שקיבלו את פניו כפני מלך, היה חש רווחה בליבו, ונהג עם אנשי הבית כמו שהיה נוהג בחצר עם האנשים המקורבים לו ביותר. כך עושה גם הבורא יתברך כשהוא בגלות.”