“וכי ואגנר הוא בכלל בגדר אדם? וכי לא קרוב יותר היותו בגדר מחלה? הוא מביא חולי על כל מה שיגע בו — הוא החליא את המוזיקה. דיקאדנט טיפוסי, המרגיש את עצמו, כולל טעמו המושחת, בגדר הכרח, ולטעם הזה הוא תובע זכות של טעם עילאי, והוא יודע להקנות לשחיתותו חשיבות של חוק, של קידמה, של הגשמה...כוח הפיתוי שלו גובר עד אין שיעור, עשן הקטורת שלו מיתמר סביבו.”