“כשיותר אנשים מצאו את האומץ לפרוץ את הבושה ולדבר על פציעות בחייהם, אנחנו נתונים עכשיו לתגובה תרבותית רעה-לבבית, שבה כל דיבור על פציעות מושחק. התנצלות כלפי מי שמנסה להגדיר את הקונטקסט בו פצע, בו הפך לקורבן, היא צורה של בושה. זה טרור פסיכולוגי. הבושה שוברת ליבנו. כל אדם שמתעניין באמת ברווחה בתהליך ריפוי מבין שזה חשוב לתהליך הזה שלא להפוך את היות קורבן למצב גאווה או למקום ממנו ניתן רק להאשים אחרים. עלינו לדבר על הבושה והכאב שלנו באומץ כדי להתאושש. דיבור על פציעות אינו על האשמה באחרים, אך הוא מאפשר לאנשים שנפצעו, ונפצעים עדיין, לדחוף אחריות ומשימה גם מהם עצמם וגם מאלו שפעלו כמעשי סבלם וגם מאלו שעדו לכך. התנגשות בנויה תומכת בריפוי שלנו.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←