“היא ניסתה להיחלץ ממנו. המאמץ נשבר מול זרועותיו שלא חשו בו. אגרופיה היכו בכתפיו, בפניו. הוא הזיז יד אחת, תפס את שתי פרקי ידיה, הצמיד אותן מאחורי גבה, מתחת לזרועו, ועקר את שכמותיה. היא הטתה את ראשה לאחור. היא חשה את שפתיו על שדה. היא קרעה את עצמה חופשייה…היא נלחמה כחיה. אבל לא השמיעה קול. היא לא קראה לעזרה. היא שמעה את הדי מכתיה בנשיפת נשימתו, וידעה שזו נשיפת עונג…היא חשה את השנאה ואת ידיו; ידיו נעות על גופה, הידיים שמבקעות גרניט. היא נלחמה בעווית האחרונה. ואז הכאב הפתאומי פילח, דרך גופה, עד גרונה, והיא צרחה. ואז שכבה דוממת. זה היה מעשה שיכול היה להתבצע ברוך, כחותם של אהבה, או בבוז, כסמל של השפלה וכיבוש. זה יכול היה להיות מעשה של מאהב או מעשה של חייל המפר אישה אויבת. הוא עשה זאת כמעשה של זלזול. לא כאהבה, אלא כטומאה. וזה הוא שהשאיר אותה דוממת וכנועה…מעשהו של אדון הלוקח בעלות מבישה, מבזה, עליה היה סוג ההתעלות שלה היא השתוקקה לו…”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←