“לא! אני לא רוצה לדבר על זה! אבל אני אדבר. אני רוצה שתשמע. אני רוצה שתדע מה צפוי לך. יהיו ימים שבהם תביט בידיך ותרצה לקחת משהו ולרסק בכל אחת מהן כל עצם, כי הן יתגרו בך במה שהן יכלו לעשות, אילו מצאת להן הזדמנות לעשות זאת, ואתה לא תוכל למצוא את ההזדמנות הזאת, ואתה לא תוכל לשאת את גופך החי מפני שהוא כשל באותן ידיים אי־שם. יהיו ימים שבהם נהג אוטובוס יקטע אותך בחדות כשאתה עולה לאוטובוס, והוא רק יבקש עשרה סנט, אבל זה לא יהיה מה שתשמע; אתה תשמע שאתה כלום, שהוא צוחק עליך, שזה כתוב לך על המצח, הדבר שהם שונאים אותך בגללו. יהיו ימים שבהם תעמוד בפינת אולם ותאזין ליצור על במה המדבר על בניינים, על העבודה שאתה אוהב, והדברים שהוא יאמר יגרמו לך לחכות שמישהו יקום ויפרוץ אותו פתוח בין שני אגודלים; ואז תשמע אנשים מוחאים לו כפיים, ותרצה לצרוח, כי לא תדע אם הם אמיתיים או שאתה אמיתי, אם אתה בחדר מלא גולגולות מרוטשות, או שמישהו זה עתה רוקן את ראשך שלך, ואתה לא תאמר דבר, כי הקולות שתוכל להשמיע — הם כבר לא שפה באותו חדר; אבל תרצה לדבר, ובכל זאת לא תדבר, כי יסלקו אותך הצידה, אותך שאין לך מה לספר להם על בניינים! זה מה שאתה רוצה?”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←