“היינו ממשיכים לאפות וללכת עם הכלב, לקחת את הילדים לפארק, לנקות את המטבח, ולתת לסרה ולאדם לשנוא את מה שקורה כשהם צריכים, כשזה נדרש. לפעמים אפשרנו להם להתנגד למציאת משמעות או נחמה במה שיש קשר לדיאגנוזה של בתם, וזה היה מהקשים ביותר – להפסיק לנסות ולהציל את המצב ולהפכו טוב יותר ממה שהוא. אפשרנו להם לבזות כשהם צריכים, הציענו להם את מתנת האין-נחמה, כשאין נחמה זו המקום אליו הגיעו. אחר כך הלכנו לקנות מזון.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←