“זו נעשתה הרגשה שכיחה, אני מאמינה, תוך כדי שצפינו בגיבורים שלנו נופלים במהלך השנים, שהאבן הקטנה שלנו של פעולה, אשר אולי לא משתווה לסלעים הקשים של גבורה אשר כה הערצנו, היא תרומה חסרת ערך לבניית מבנה מפואר של תקווה. רבים המאמינים בזאת בוחרים להמנע מלתרום מתוך בושה. זוהי הטרגדיה של עולמנו. מפני שאין אנו יכולים לעשות דבר מה משמעותי בכיוון של שינוי מסלולנו על הפלנטה הזאת, מסלול הרסני, מבלי לחלום בעצמנו, איש איש, ולהביא את האבנים הקטנות והבלתי מושלמות שלנו אל הערימה.”